משבר המים בישראל: ההיסטוריה ומי הזהיר מראש

משבר המים בישראל הצטבר במשך עשרות שנים. ועדת החקירה הפרלמנטרית קבעה ב-2002 שמשק המים מצוי “מזה למעלה מ-30 שנה במשבר עמוק ומתמשך”, עם גירעון של כשני מיליארד מטרים מעוקבים במאגרים הטבעיים. הסיבות היו שאיבת יתר, הקצאת רוב המים לחקלאות וסמכויות מפוצלות. לפי הארכיון, הדיון הראשון בכנסת על משק המים נערך ב-1971, ביוזמת ח״כ יוסף תמיר.

מתי התחיל משבר המים בישראל?

ועדת החקירה הפרלמנטרית מיקמה את תחילת המשבר בתחילת שנות ה-70 לכל המאוחר, כשכתבה ב-2002 שהוא נמשך יותר משלושים שנה. באותן שנים הגיעו האזהרות הראשונות לכנסת. ב-29 במרץ 1971 עלה ח״כ יוסף תמיר לדוכן המליאה וטען שישראל מנצלת ניצול יתר את מקורות המים שלה, שהולכים ומזדהמים.

הרקע היה המוביל הארצי. בנייתו הושלמה ב-1964, והמשאבות של חברת מקורות באתר ספיר, על שפת הכינרת, התחילו לשאוב מהאגם. במאמר הגיעו מים עד רפש, שנכתב באמצע שנות ה-2000, מופיעים הנתונים של אותן שנים: כ-450 מיליון מטרים מעוקבים נשאבים מהכינרת בממוצע בשנה, כשליש מכל צריכת המים של ישראל.

מה נאמר במליאת הכנסת על זיהום הכינרת ב-1971?

תמיר הציג את הנושא כ”בעיית זיהום הכינרת והסכנה שבהרעלת מימיה”, ותיאר מה קורה כשמורידים את מפלס האגם: האצות מתרבות, והחופים הופכים לנחלתם הפרטית של “פולשים” ובעלי עניין. שר החקלאות חיים גבעתי, שהשיב בשם הממשלה, שיבח את היוזמה ואת אופן הצגת הבעיה.

הנושא הועבר לוועדת הפנים ואיכות הסביבה, ובמאי 1972 הניחה הוועדה על שולחן הכנסת מסמך המלצות בן 23 פרקים. לפי מאמר הארכיון, זה היה הדיון הראשון בתולדות הכנסת על משק המים, ו”מרבית ההמלצות נגנזו”.

בכתבה ב”הארץ” שליוותה את פרישתו מהכנסת, ב-1981, ההצעה לסדר היום על “סכנת זיהום מי הכינרת והרעלת מימיה” מתוארכת ל-1970, ונמנית עם שתי הצעות שסיעתו אישרה בקושי. ככל הנראה ההצעה הוגשה ב-1970 ונדונה במליאה ב-29 במרץ 1971: באותו יום הודה יו״ר הכנסת ראובן ברקת לתמיר במליאה “לאחר ההצבעה”, ודבריו נדפסו בספר מר סביבה (עמ׳ 21). את מועד ההגשה יאשר רק פרוטוקול הכנסת.

מה גרם למשבר המים בישראל?

ועדת החקירה של 2002 קבעה שהמשבר הוא “מעשה ידי אדם”. במשך שנים שאבו מהכינרת ומהאקוויפרים יותר ממה שהגשם החזיר, החקלאות קיבלה את רוב המים במחיר נמוך, והאחריות התחלקה בין משרדי ממשלה רבים. התוצאה הייתה ירידה במפלסים, המלחה של מי תהום וזיהום של מקורות מים.

מאז קום המדינה היה משק המים בידי שרי החקלאות. לפי מאמר הארכיון, השרים, “שליחי ההתיישבות”, היו בעלי עניין בכמויות המים שהוקצו לחקלאות ובתעריפים שלהם. מטעי כותנה ופרדסים קיבלו מים שפירים בכמויות גדולות ובמחיר נמוך, ובאותן שנים צרכה החקלאות יותר משני שלישים מכל המים בארץ. עד 2005 ירד חלקה לכמחצית, ומחצית מזה כבר הגיעה ממי שפכים מטוהרים. נציבי המים, שניהלו את המערכת בפועל, היו כפופים בשנים הראשונות למשרד החקלאות.

שאיבת היתר הייתה ידועה. ב-1979 רשמה ועדת הכנסת לאיכות הסביבה את הודעת נציב המים ששתי עונות גשומות עדיין לא מאפשרות שאיבה לא מבוקרת. בסיכומי הוועדה נכתב ששאיבת יתר “עלולה לגרום להמלחת מי התהום ולחבל באיכותם, באופן שאינו ניתן לתיקון”. כך קרה באקוויפר החוף. לפי הדו״ח השנתי של נציבות המים לשנת 2004, פחות ממחצית המים שנשאבו ממנו היו באיכות טובה, ואיכותם המשיכה לרדת בגלל שפכים, דשנים ושאיבה ממושכת שהכניסה אליו מי ים מלוחים.

חלק גדול מהזיהום הגיע מהמדינה עצמה. במאמר הארכיון מתוארים המזהמים הגדולים של מי התהום והנחלים, ורובם תעשיות ממלכתיות: התעשייה הצבאית, בתי הזיקוק והתעשייה הפטרוכימית. בתחילת שנות ה-70 עמד תמיר בראש ועדת כנסת לאיכות הסביבה שביקרה במפעל התעשייה הצבאית ברמת השרון, ומנהלי המפעל הכחישו שהוא מזהם. ב-2004 הוחלט לאטום את הבארות המורעלות בעיר ולחבר אותה למוביל הארצי.

במסקנות על נחל הקישון, שתמיר הניח באוגוסט 1978, כתבה ועדת הפנים ואיכות הסביבה שהנחל מוליך שפכים של 34 מפעלים, ו”המזהמים הגדולים הם מפעלים ממשלתיים” (כרוניקה של מוות ידוע מראש).

גם האחריות למים הייתה מפוזרת. חוק המים של 1959 הפקיד את מקורות המים בידי המדינה, אבל האחריות התחלקה: משרד הבריאות קבע תקנים, המשרד לאיכות הסביבה היה אחראי למניעת זיהום, משרד הפנים לתכנון ברשויות המקומיות, האוצר לתקציב ומשרד החקלאות להקצאת המים לחקלאות. ב-31 ביולי 2005 נכתב במגזין הכלכלי “דה מרקר”: “אחד-עשר גופים, בהם שישה משרדי ממשלה, מעורבים במשק המים”.

מי הזהיר מפני משבר המים, ומתי?

האזהרות נשמעו בכנסת מתחילת שנות ה-70 וחזרו שוב ושוב. יוסף תמיר, חבר הכנסת בשנים 1965-1981, העלה את משק המים על סדר היום הפרלמנטרי לא פחות מ-70 פעמים, כפי שמתועד בארכיון. התריעו גם ועדות הכנסת, מבקר המדינה ונציב המים לשעבר דן זסלבסקי, שהתפטר כשהבין שלא יוכל לשנות את המצב.

ב-1972, בדיון על מצב הכינרת, הציע תמיר להתקין בבנייני מגורים שתי מערכות צנרת נפרדות: אחת למי שתייה, ואחת להדחת אסלות במי שפכים מטוהרים או במי ים מותפלים. “משתתפי הדיון דחו את הרעיון”, נכתב במאמר “לו”. הדחת אסלות היא כ-38% מצריכת המים של משק בית ישראלי.

בפברואר 1975 העלה תמיר לדיון במליאה את “תיכנון משק המים בישראל ובעיות השימוש בהם”. הדיון, שנמשך כשלוש שעות, הסתיים בהחלטות שתמיר הגיש בשם שש סיעות, מהמערך ועד הליכוד: הכנסת מחייבת לטהר את הנחלים, להתפיל מי ים בכוח הגרעין ולהנהיג חיסכון במים. בין המשתתפים היה ח״כ צעיר מהליכוד, אהוד אולמרט, שאמר שתמיר “ראוי לברכה על שטרח, יזם והעלה את נושא המים לדיון במליאה”.

ב-28 בנובמבר 1979 העלה תמיר שוב את מצוקת המים, שלדבריו נגרמה מניהול כושל. ועדת הכנסת לאיכות הסביבה הזהירה שאם משק המים לא ייערך לסוף המאה, יהיו “מאבק סקטורים על כמות המים המוגבלת” ו”זיהום מקורות ומאגרי מים עקב שאיבת יתר”. שר החקלאות, אריאל שרון, השיב: “חומרת המצב ידועה”.

בינואר 1990, בכנס של האגודה לאקולוגיה ומדעי איכות הסביבה בתל אביב, האשים תמיר את הממשלות, את השרים ואת נציבי המים שמינו במדיניות “של פושטי רגל”: משיכת יתר ממשאב מוגבל, כמו חשבון בנק במינוס שאין לו כיסוי. באפריל 1991 כתב לו ניסים זוילי, מזכ״ל תנועת המושבים: “אין לי אלא להצטרף לקביעה שלך שהייתה הזנחה כמעט פושעת של משק המים” (מתוך המכתבים והעדויות שבארכיון). דן זסלבסקי, שכיהן כנציב המים בתחילת שנות ה-90, מתואר באותו מאמר כנציב היחיד שהתריע על מחדלי הממסד.

בסוף 1999 ניהל תמיר יום עיון בקיבוץ שפיים, שבו הוצג מחקר של פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה. אחת המסקנות הייתה ש”משק המים מתמוטט”. שנתיים וחצי אחר כך כתב:

משק המים דוהר במהירות אל חורבנו, ולא ירחק היום בו תעמוד המדינה בפני שוקת שבורה.

(יוסף תמיר, “במערכה הזו כולנו מפסידים”, “מסילות סחר”, ביטאון לשכת המסחר הבינלאומית, 11.4.2002)

מה קבעה ועדת החקירה הפרלמנטרית למשק המים?

ועדת החקירה הפרלמנטרית לנושא משק המים, בראשות ח״כ דוד מגן, הוקמה ב-2001 והציגה את הדו״ח שלה ביוני 2002. היא קבעה שמשק המים נמצא במשבר עמוק מזה יותר מ-30 שנה, שהגירעון המצטבר במאגרים הטבעיים מגיע לכשני מיליארד מטרים מעוקבים, ושהמשבר הוא “מעשה ידי אדם”.

בסעיף 2 של הדו״ח, כפי שהוא מצוטט בארכיון, נכתב: “תוצאה עגומה ומדהימה זו היא פרי באושים של מחדל מתמשך של הממשלות בישראל, שהתעלמו מהכתובת רבת השנים שעל הקיר”. הוועדה מצאה שאחד הגורמים למחסור הוא ריבוי הגופים שמטפלים במשק המים, והמליצה להקים רשות מרכזית אחת. היא המליצה גם להפסיק את סבסוד מחיר המים, להקים מתקני התפלה ולצאת בקמפיין לחיסכון. לפי יו״ר הוועדה, מנכ״ל האוצר אהוד מראני הודה בפניה שהגבלת התקציב למתקני התפלה הייתה מדיניות שגויה. בעניין החקלאות שם הדו״ח את הדגש במקום אחר מהביקורת שבארכיון. לפי הדיווח בערוץ 7, הוועדה לא ראתה בחקלאות את האשמה העיקרית: היא קבעה ששיטת הקצאת המים לחקלאות לא הייתה יעילה, אבל ששאיבת היתר והימנעות מפיתוח מקורות חדשים היו הגורמים העיקריים.

ההמלצה על רשות אחת לא הייתה חדשה. כבר במאי 1972, אחרי הדיון של תמיר על הכינרת, קבעה המלצה 18 של ועדת הכנסת: “יש להפעיל ללא דיחוי מערכת אירגונית אחת לתיאום בין כל גורמי הביצוע והמחקר של משק המים”. במאמר הארכיון נמתחת ביקורת גם על הדו״ח של 2002: לפי המאמר, מחבריו נקבו בשמות נציבי המים, אבל נמנעו מלנקוב בשמות השרים שהיו אחראים למשק המים.

מה קבעה ועדת החקירה הממלכתית למשק המים ב-2010?

ב-2008 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לניהול משק המים, בראשות השופט בדימוס פרופ׳ דן ביין, והדו״ח שלה הוגש במרץ 2010. הוועדה תיארה שנים רבות של מדיניות “הליכה על הסף” בהפקת המים, שהביאה את הכינרת והאקוויפרים לסכנת השחתה, וקבעה שהמלצות להתפיל מי ים נדחו פעם אחר פעם במשך שני עשורים לפחות.

הוועדה הוקמה ביולי 2008 ביוזמת יו״ר הוועדה לענייני ביקורת המדינה בכנסת, ח״כ זבולון אורלב. בין העקרונות שקבעה: לראות במים מוצר שתמיד חסר, לשאוב פחות ממה שהגשם ממלא בממוצע, ולהכין תוכנית אב ארוכת טווח למשק המים.

מה היו התחנות העיקריות בתולדות משבר המים?

התחנות העיקריות הן חקיקת חוק המים (1959), השלמת המוביל הארצי (1964), הדיון הראשון בכנסת על משק המים (1971), הדיונים של 1975 ו-1979, ועדת החקירה הפרלמנטרית (2002), הפעלת מתקן ההתפלה הגדול הראשון (2005), הקמת רשות המים (2007) ודו״ח ועדת החקירה הממלכתית (2010).

שנה	מה קרה
1959	הכנסת מחוקקת את חוק המים (13 באוגוסט): מקורות המים הם קניין הציבור, בשליטת המדינה.
1964	בניית המוביל הארצי מושלמת (10 ביוני), ומי הכינרת מתחילים לזרום למרכז הארץ ולנגב.
1971	ב-29 במרץ מתריע ח״כ יוסף תמיר במליאה על ניצול יתר ועל זיהום של הכינרת. באותה שנה מתווסף לחוק המים פרק על מניעת זיהום מים.
1972	ועדת הפנים ואיכות הסביבה מגישה 23 פרקי המלצות, ובהם מערכת אחת לתיאום משק המים. רובן נגנזות.
1975	דיון של כשלוש שעות במליאה. הכנסת מאמצת החלטות על טיהור נחלים, התפלת מי ים וחיסכון במים.
1977-1981	אריאל שרון הוא שר החקלאות, ובמשרדו נמצאת גם האחריות למשק המים.
1979	ועדת הכנסת מעריכה את הצריכה ב-1.9 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה וצופה 2.5 מיליארד בסוף המאה.
1990	תמיר מאשים את הממשלות ואת נציבי המים במדיניות “של פושטי רגל”. מבקר המדינה מפרסם דו״ח על ניהול משק המים.
1996	שרון מתמנה לשר התשתיות הלאומיות (8 ביולי), והאחריות למשק המים עוברת ממשרד החקלאות למשרד החדש.
2001-2002	ועדת החקירה הפרלמנטרית קובעת: משבר של יותר מ-30 שנה וגירעון של כשני מיליארד מטרים מעוקבים.
2005	מתקן ההתפלה באשקלון נכנס לפעולה.
2007	רשות המים מחליפה את נציבות המים (1 בינואר).
2008-2010	ועדת החקירה הממלכתית בראשות דן ביין מתארת שנים של “הליכה על הסף”.

מהי צריכת המים בישראל?

ב-1979 העריכה ועדת הכנסת לאיכות הסביבה שצריכת המים עומדת על 1.9 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה, כולל יהודה, שומרון ורצועת עזה, וצפתה שתגיע ל-2.5 מיליארד בסוף המאה. ב-2003 צרכה ישראל כ-1.93 מיליארד מטרים מעוקבים, כמחציתם לחקלאות. ב-2023 הגיעה הצריכה לכ-2.6 מיליארד, כולל הקצאות לירדן ולרשות הפלסטינית.

באותו דיון של 1979 כתבה הוועדה ש”ספק רב אם תפותח עד אז שיטה להתפלת מי ים, שתאפשר הפקה בתנאים כלכליים”. ההתפלה הגיעה מאוחר יותר: אשקלון ב-2005, פלמחים ב-2007, חדרה בסוף 2009 ושורק ב-2013. ב-2015 כבר הגיעו יותר ממחצית המים שנצרכו בישראל מהתפלה וממי שפכים מטוהרים. חלק מהכמות מגיע גם לירדן: 50 מיליון מטרים מעוקבים בשנה מהכינרת, כפי שמתחייב מהסכם השלום.

מה ההיסטוריה של משבר המים מלמדת?

שתי ועדות חקירה, ב-2002 וב-2010, הגיעו למסקנה דומה: המשבר נבע מהחלטות שנדחו, ולא רק מחורפים שחונים. חלק מההצעות שעלו בכנסת בשנות ה-70 התממשו רק אחרי עשרות שנים. גוף אחד לניהול המים הוקם ב-2007, 35 שנה אחרי המלצה 18, וההתפלה בהיקף גדול החלה ב-2005, שלושים שנה אחרי החלטת הכנסת.

הקריאה לחסוך במים עברה דרך דומה. על המלצת הוועדה מ-1979 להמשיך בחינוך הציבור לחיסכון, הוסיף תמיר הערה: “דבר לא נעשה במשך עשרות שנים בתחום החיסכון במים. האוצר לא היקצה כספים למטרה זו”. בקיץ 2005 הציעה נציבות המים קמפיין הסברה ארצי לחיסכון, וההצעה בוטלה אחרי שהאוצר לא מצא תקציב למימונו. בשנות ה-90 הציע תמיר להקים משרד ממשלתי למשק המים, בראשות שר לענייני מים, בדומה לירדן ולמצרים. ההצעה לא התקבלה, וב-2006 עדיין היו מעורבים בתחום שישה משרדי ממשלה.

את עקרונותיו בנושא המים כינס תמיר בספר העתיד יסוב סביב הסביבה (2004). באותה שנה, בראיון, סיכם את המאבק במשפט אחד: “שבעים פעם העליתי את בעיית הכינרת על שולחן הכנסת” (מתוך דבריו).