נציב המים: תולדות התפקיד מ-1959 ועד רשות המים

נציב המים עמד בראש נציבות המים, הגוף הממשלתי שפיקח על מקורות המים בישראל והקצה אותם. התפקיד הוגדר בחוק המים מ-1959, והנציבות הייתה כפופה בתחילה למשרד החקלאות. בין 1959 ל-2006 כיהנו בתפקיד תשעה אנשים. ב-1 בינואר 2007 בוטל התפקיד, ובמקומו קמה הרשות הממשלתית למים ולביוב.

מי היו נציבי המים?

הנציב הראשון היה צבי נוימן, שכיהן ב-1959, ואחריו מנחם קנטור, שכיהן 18 שנה, עד 1977. מאיר בן מאיר כיהן פעמיים, ב-1977-1981 וב-1996-2000. ביניהן כיהנו צמח ישי, דן זסלבסקי וגדעון צור. האחרונים בתפקיד היו שמעון טל (2000-2006) ודוד ירוסלביץ (2006), ואחריהם עמדו בראש המערכת מנהלי רשות המים.

שנים	נציב המים	מה מתועד בארכיון
1959	צבי נוימן
1959-1977	מנחם קנטור	בתקופתו העלה ח״כ יוסף תמיר את זיהום הכינרת (1971) ואת תכנון משק המים (1975) במליאה.
1977-1981	מאיר בן מאיר	ב-1979 הודיע נציב המים לוועדת הכנסת ששתי עונות גשומות עדיין לא מאפשרות שאיבה לא מבוקרת.
1981-1991	צמח ישי	ב-1990 היה בין הנציבים שתמיר האשים במדיניות “של פושטי רגל”.
1991-1992	דן זסלבסקי	לפי הארכיון, הנציב היחיד שהתריע על מחדלי הממסד. התפטר כשהבין שלא יוכל לשנות דבר.
1992-1996	גדעון צור	בארכיון נשמר תצלום של תמיר עם “נציב המים צור”.
1996-2000	מאיר בן מאיר (כהונה שנייה)	כיהן כשהאחריות למים עברה למשרד התשתיות. לפי הארכיון, “תיפקודו היה שנוי במחלוקת”.
2000	יעקב אפרתי (ממלא מקום)
2000-2006	שמעון טל	ב-2005 הציעה הנציבות קמפיין ארצי לחיסכון במים, וההצעה בוטלה כי האוצר לא מצא תקציב.
2006	דוד ירוסלביץ

השנים בטבלה הן לפי רשימת הנציבים בערך על רשות המים בוויקיפדיה. בערך על דן זסלבסקי עצמו נכתב שכיהן בשנים 1992-1993.

למי כפופה רשות המים?

הכפיפות השתנתה כמה פעמים. נציבות המים הייתה כפופה בתחילה למשרד החקלאות. ב-1996, כשאריאל שרון מונה לשר התשתיות הלאומיות, עברה האחריות למשק המים למשרד שלו. רשות המים, שהחליפה את הנציבות ב-2007, מופיעה בוויקיפדיה ככפופה למשרד האנרגיה, שהוא השם המאוחר של משרד התשתיות.

לפי מאמר הארכיון על משק המים, העברת המים ממשרד החקלאות הייתה אחד מתנאיו של שרון לקבלת תפקיד שר התשתיות. שרון הכיר את התחום: בשנים 1977-1981 היה שר החקלאות, ובאותן שנים היה משק המים בתחום אחריותו.

המאמר שמתעד את מאבקיו של תמיר רואה בכפיפות לשר החקלאות את שורש הבעיה. נכתב בו שהשרים, “שליחי ההתיישבות”, היו בעלי עניין בכמויות המים לחקלאות ובתעריפים, ו”נציבי המים יישמו את מדיניות הממונים עליהם בלי עירעור”. בשנות ה-90 הציע תמיר להקים משרד ממשלתי למשק המים, בראשות שר לענייני מים, בדומה לירדן ולמצרים. ההצעה לא התקבלה, וב-2006 עדיין היו מעורבים במשק המים שישה משרדי ממשלה.

מה עשו נציבי המים בפועל?

הנציבים פיקחו על מקורות המים, הקצו אותם ודיווחו לממשלה ולכנסת. בתיעוד שבארכיון הם מופיעים כעדים בוועדות הכנסת, כמי שהוטלה עליהם אחריות לשיקום נחלים, וכמי שהזהירו מפני שאיבת יתר. לפי מאמר הארכיון, הם גם יישמו את מדיניות השרים שמעליהם בלי לערער עליה.

באוגוסט 1978 הניח תמיר את מסקנות ועדת הפנים ואיכות הסביבה על זיהום נחל הקישון. הוועדה שמעה עדות של נציב המים, ובמסקנות כתבה שהיא רואה “בשר החקלאות ובנציב המים את הגורמים האחראיים” לשיקום הנחל ולתוכנית דו-שלבית להחייאתו (כרוניקה של מוות ידוע מראש). כ-23 שנה אחר כך, ב-2001, הגישה ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, שמינה הרמטכ״ל ב-2000, את החלק הראשון של הדו״ח שלה על זיהום הקישון והלוחמים שצללו בו.

אחרי הדיון של 1979 השיב שר החקלאות, אריאל שרון: “הממשלה תדון בבעיה אחת לשנה. נציב המים יוזמן לדווח על המשך העבודות”. לנציבות היה גם דו״ח שנתי משלה. בסוף 2005 פורסם הדו״ח השנתי של נציבות המים לשנת 2004, ולפיו פחות ממחצית המים שנשאבו מאקוויפר החוף היו באיכות טובה (טוחנים מים).

חלק מההצעות שהגיעו מהכנסת לא התקבלו. ב-1972, בדיון על מצב הכינרת, הציע תמיר צנרת כפולה בבנייני מגורים, אחת למי שתייה ואחת להדחת אסלות במים מטוהרים או מותפלים. משתתפי הדיון דחו את ההצעה. במאמר “לו” נכתב שנים אחר כך שאילו “שעו קברניטי משק המים” לעצה הזאת, “קרוב לוודאי שמצב המים בישראל היה כיום טוב בהרבה”.

מה טען יוסף תמיר על נציבי המים?

תמיר טען שהנציבים היו שותפים לבעיה, יחד עם השרים שמינו אותם ועם הממשלות כולן. בינואר 1990, בכנס של האגודה לאקולוגיה ומדעי איכות הסביבה ב”בית סוקולוב” בתל אביב, כשנציבי המים לדורותיהם ישבו באולם, האשים את הממשלות, את השרים ואת הנציבים במדיניות של משיכת יתר.

יוסף תמיר, חבר כבוד באגודה, התבקש לנהל את המושב. לפי הארכיון, הוא הציב תנאי: בדברי הפתיחה יאמר כל מה שעל ליבו על משבר משק המים ועל האחראים לו. וכך פתח:

במרוצת עשרים השנים האחרונות ניהלו כל ממשלות ישראל, שרי החקלאות והתשתיות שמחה ארליך ואריאל שרון ונציבי המים שמינו, צמח ישי ומאיר בן-מאיר, מדיניות של פושטי רגל! ביסוד השיטה היה מונח העיקרון של משיכת יתר ממקורות המשאב המוגבל…

(יוסף תמיר, ינואר 1990, מצוטט ב”הגיעו מים עד רפש”)

באולם נשמעו קריאות הסכמה, לצד מחאות של נציבי המים ותומכיהם מהאקדמיה. באותה תקופה זימנה הנהלת “חיים וסביבה”, ארגון הגג שתמיר ייסד ועמד בראשו, ישיבות מיוחדות על משק המים. שלושה נציבי מים, צמח ישי, מאיר בן מאיר ודן זסלבסקי, הגיעו אליהן, כל אחד בנפרד, והנהלת הארגון מתחה ביקורת קשה על ניהול משק המים. זסלבסקי אמר מאוחר יותר, בכנס בגני התערוכה בתל אביב, ש”אופן ניהול משק המים גובל בטימטום”. בין התצלומים שבארכיון יש גם אחד של תמיר עם זסלבסקי.

למה הוחלף נציב המים ברשות המים?

ועדת החקירה הפרלמנטרית של 2002 מצאה שאחד הגורמים למחסור המתמשך במים הוא “ריבוי הגופים המטפלים במשק המים”, והמליצה להקים רשות אחת. ב-2005 החליטה הממשלה על הקמת רשות מים, ובחוק ההסדרים של 2006 בוטל הפרק על נציב המים בחוק המים. מ-1 בינואר 2007 פועלת במקומו הרשות הממשלתית למים ולביוב.

הוועדה, בראשות ח״כ דוד מגן, הניחה את הדו״ח ב-2 ביוני 2002. לפי הדיווח בערוץ 7, היא קבעה שהאחריות למשק המים מפוצלת בין נציבות המים לבין משרדי האוצר, החקלאות, הפנים והתשתיות, ושהפיצול גרם לכך שכל גוף צמצם את האחריות שלו. היא המליצה “להפוך את נציבות המים לרשות סטטוטורית עצמאית, שהעומד בראשה, נציב המים, יקבל מעמד דומה לזה של נגיד בנק ישראל”, לתקופת כהונה של שבע שנים.

לפי הארכיון, הוועדה של 2002 נקבה בשמות נציבי המים, אבל לא בשמות השרים שהיו אחראים למשק המים. ב-31 ביולי 2005 נכתב ב”דה מרקר” ש”אחד-עשר גופים, בהם שישה משרדי ממשלה, מעורבים במשק המים”. שמעון טל, נציב המים מיולי 2000, ניצב, כך נכתב במאמר, “כמעט יחידי מול חומה בירוקרטית חסרת רגישות ואטומה”.

הרשות החדשה מאגדת נציגים של משרדי הבריאות, איכות הסביבה, התשתיות, האוצר, החוץ והביטחון. ראש הרשות עומד בראש מועצת הרשות, שקובעת כללים להפקת מים ולאספקתם ואת תעריפי המים, והוא מגיש דו״ח שנתי לוועדת הכלכלה של הכנסת. הראשון בתפקיד היה פרופ׳ אורי שני, בשנים 2007-2011. את הדרך שהובילה לשם, מהאזהרות הראשונות בכנסת ועד ועדות החקירה, מתאר הפוסט על ההיסטוריה של משבר המים בישראל.

הרעיון של גוף אחד הופיע כבר בהמלצה 18 של ועדת הכנסת, במאי 1972, אחרי הדיון של תמיר על הכינרת: להפעיל “ללא דיחוי” מערכת אחת לתיאום כל גורמי המים. הרשות קמה 35 שנה אחר כך.