חוק המים 1959: מה הוא קובע ומה קרה בפועל

חוק המים, התשי״ט-1959, הוא החוק שמסדיר את משק המים בישראל. הכנסת חוקקה אותו ב-13 באוגוסט 1959. הוא קובע שמקורות המים הם קניין הציבור, בשליטת המדינה, ושאדם לא מקבל זכות במים רק משום שהם נמצאים באדמתו. החוק בנה מערכת של רישיונות, קיצוב ודמי מים, ועד 2007 עמד בראשה נציב המים.

מהו חוק המים?

חוק המים הוא החוק המרכזי של משק המים בישראל. הממשלה הגישה אותו כהצעת חוק, הכנסת השלישית קיבלה אותו ב-1959, והוא החליף את פקודת חקירת המים המנדטורית מ-1938. החוק קובע מי שולט במים, מי רשאי להפיק ולצרוך אותם, איך נקבעים דמי המים ומה עושים כשאין די מים לכולם.

את המטרה הציג שר החקלאות קדיש לוז בכנסת בדצמבר 1957: מסגרת משפטית שמתאימה לתנאים המיוחדים של ישראל, וכלי שבעזרתו המדינה קובעת איך מנצלים את המים ומה הזכויות והחובות של מי שמשתמש בהם. הרעיון שמים שייכים לכלל לא היה חדש. כבר המג׳לה, ספר החוקים העות׳מאני, לא הכירה בבעלות פרטית על מי תהום, אגמים ונהרות. החוק נחקק בזמן שהמוביל הארצי היה בבנייה (1953-1964), שנים שבהן המדינה תכננה להעביר את מי הכינרת למרכז הארץ ולנגב. רוב חוקי הסביבה של ישראל נחקקו אחריו, כפי שמראה רשימת חוקי איכות הסביבה בישראל לפי שנים.

מה העקרונות של חוק המים?

העיקרון הראשון הוא שמקורות המים הם קניין הציבור. סעיף 1 קובע שהם נתונים לשליטת המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ. סעיף 3 נותן לכל אדם זכות לקבל מים בכפוף לחוק, סעיף 4 מנתק בין בעלות על קרקע לבין זכות במים, וסעיף 5 קובע שאסור לקחת מים בדרך שממליחה או מדלדלת את המקור.

סעיף	מה כתוב בחוק	מה זה אומר
1	”מקורות המים שבמדינה הם קנין הציבור, נתונים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ.”	אין בעלות פרטית על מעיין, נחל או מי תהום.
2	מקורות המים הם “המעינות, הנחלים, הנהרות, האגמים ושאר זרמים ומקווים של מים, בין עיליים ובין תחתיים”, “לרבות מי ניקוז ומי שופכין”.	גם מי תהום וגם מי ביוב נחשבים מקור מים.
3	”כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם בכפוף להוראות חוק זה.”	הזכות למים קיימת, אבל לפי הכללים שבחוק.
4	”זכותו של אדם בקרקע אינה מקנה לו זכות במקור מים הנמצא באותה קרקע או העובר בה או בגבולה”.	מי שקנה שדה עם באר לא קנה את המים שבה.
5	”זכותו של אדם לקבל מים ממקור מים עומדת לו כל עוד אין בקבלתם כדי המלחת המקור או דלדולו.”	אסור לשאוב עד שהמקור נהרס.

שאר החוק בנוי על העקרונות האלה. סעיף 23, למשל, קובע בנוסחו היום ש”לא יפיק אדם מים ממקור מים ולא יתפיל מי־ים, בין לצריכה עצמית ובין להספקה לאחרים” בלי רישיון הפקה ממנהל רשות המים. מי שקודח באר בחצר שלו צריך רישיון כמו חברה שמספקת מים לעיר. יש בחוק פרקים על שמירת מקורות המים, על מניעת זיהום, על קיצוב, על החדרת מים לאדמה, על הפקת מים ועל דמי מים. החוק מגדיר גם את המוסדות של משק המים: נציב המים (מ-2007 רשות המים), מועצת המים, בית הדין לענייני מים ופנקס המים, שבו נרשמים רישיונות ההפקה ותנאיהם.

מי ניהל את המים לפי חוק המים?

לפי החוק, בראש משק המים עמד נציב המים. לצידו פעלה מועצת המים, שבה ישבו נציגי ציבור ונציגי ממשלה ושהעניקה משקל גדול לחקלאים. בראשית דרכה הייתה נציבות המים כפופה למשרד החקלאות. ב-1996 עברה האחריות למשרד התשתיות הלאומיות, ומ-1 בינואר 2007 פועלת במקום הנציבות רשות המים.

הכפיפות לשרי החקלאות היא נקודה שחוזרת בתיעוד של מאבקיו. מאמר הארכיון שמתעד את מאבקיו על המים מתאר את המצב כך: “אוצר המים המדולדל של ישראל, הופקד מאז ימיה הראשונים של המדינה בידי שרי החקלאות, שליחי ההתיישבות”. לפי המאמר, השרים היו בעלי עניין בכמויות המים לחקלאות ובתעריפים שלהן, ו”נציבי המים יישמו את מדיניות הממונים עליהם בלי עירעור”. את רשימת הנציבים ואת מה שעשו מפרט הפוסט על תולדות תפקיד נציב המים.

מה עשה יוסף תמיר בקשר לחוק המים?

תמיר לא היה בכנסת כשחוק המים נחקק. לפי קורות חייו, בשנים 1959-1965 כיהן במועצת עיריית תל אביב-יפו, ולכנסת נבחר ב-1965. בארכיון אין מקור שקושר אותו לחקיקה עצמה. מה שמתועד הוא המאבק על היישום: לפי הארכיון, הוא העלה את משק המים על סדר היום של הכנסת לא פחות מ-70 פעמים.

שנה	מה עשה תמיר	מה קרה אחר כך
1971	ב-29 במרץ העלה במליאה את “בעיית זיהום הכינרת והסכנה שבהרעלת מימיה”.	ועדת הפנים ואיכות הסביבה הגישה במאי 1972 מסמך של 23 פרקים. לפי הארכיון, רוב ההמלצות נגנזו.
1972	בדיון על הכינרת הציע צנרת כפולה בבנייני מגורים: מי שתייה בנפרד ממים להדחת אסלות.	משתתפי הדיון דחו את ההצעה.
1975	בפברואר יזם דיון במליאה על “תיכנון משק המים בישראל ובעיות השימוש בהם”, והגיש הצעת סיכום בשם שש סיעות.	הכנסת אימצה החלטות על טיהור נחלים, התפלה וחיסכון. לפי מאמר הארכיון על הדיון, הן לא בוצעו בזמנן.
1978	באוגוסט הניח את מסקנות ועדת הפנים ואיכות הסביבה על זיהום נחל הקישון.	הוועדה ראתה “בשר החקלאות ובנציב המים את הגורמים האחראיים” לשיקום הנחל.
1979	ב-28 בנובמבר העלה שוב את מצוקת המים, שלדבריו נגרמה מניהול כושל.	הוועדה ביקשה משר החקלאות לדווח לה בתוך שישה חודשים על מימוש המלצותיה.
שנות ה-90	הציע להקים משרד ממשלתי למשק המים, בראשות שר לענייני מים, בדומה לירדן ולמצרים.	ההצעה לא התקבלה. ב-2006 עדיין היו מעורבים במשק המים שישה משרדי ממשלה.

במאמר על נחל הקישון מתועדת חלוקת האחריות שקבעה הוועדה ב-1978: שר החקלאות ונציב המים אחראים לשיקום הנחל, ומשרדי הפנים, הבריאות והמסחר והתעשייה צריכים לאכוף את חוקי הגנת הסביבה ולהקים תאגיד אזורי לאגן הנחל. מה קרה בנחל מאז, עד ועדת שמגר שבדקה את תלונות לוחמי השייטת שחלו בסרטן, מתואר בסיפור זיהום הקישון. לצד הדיונים הגיש תמיר עשרות שאילתות לשרי החקלאות והתשתיות. לפי הארכיון, גם תשובותיהם נגנזו.

ב-1971 הוסיפה הכנסת לחוק המים פרק על מניעת זיהום מים. זה קרה באותה שנה שבה תמיר העלה את זיהום הכינרת, אבל המקורות שבארכיון לא מזכירים את התיקון ולא מייחסים לו חלק בו.

איך השתנה חוק המים מאז 1959?

החוק תוקן 27 פעמים. התיקונים העיקריים היו ב-1971, אז נוסף פרק על מניעת זיהום מים, ב-1991, ב-2006 וב-2017. התיקון של 2006, במסגרת חוק ההסדרים, ביטל את תפקיד נציב המים והעביר את סמכויותיו לרשות הממשלתית למים ולביוב, שהחלה לפעול ב-1 בינואר 2007.

פרק הזיהום של 1971 קובע שאדם חייב להימנע מכל פעולה שמזהמת מים או עלולה לזהם אותם, “במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן”. ב-2001 נחקק לצד חוק המים חוק תאגידי מים וביוב, שהוציא את מערכות המים העירוניות מידי הרשויות המקומיות והעביר אותן לתאגידים. הרקע לתיקון של 2006 היה ועדת החקירה הפרלמנטרית לנושא משק המים, שמצאה ב-2002 שריבוי הגופים המטפלים במים הוא אחד הגורמים למחסור. הוועדה המליצה גם על תקנות שעת חירום לשלוש שנים, שיסמיכו את נציב המים לצמצם את ההפקה, האספקה והצריכה של מים ולשנות רישיונות הפקה קיימים בהליך מהיר. את ההשתלשלות כולה, מהאזהרות הראשונות ועד ועדות החקירה, מתאר הפוסט על ההיסטוריה של משבר המים בישראל.

האם חוק המים הגן על מקורות המים מפני שאיבת יתר?

על הנייר, כן. סעיף 5 קובע שהזכות לקבל מים עומדת רק “כל עוד אין בקבלתם כדי המלחת המקור או דלדולו”. בפועל, ועדת החקירה הפרלמנטרית מצאה ב-2002 גירעון מצטבר של כשני מיליארד מטרים מעוקבים במאגרים הטבעיים. לפי הדו״ח של נציבות המים לשנת 2004, פחות ממחצית המים שנשאבו מאקוויפר החוף היו באיכות טובה.

תמיר תיאר את הנזק לאקוויפר החוף בפומבי כבר בינואר 1990, בכנס של האגודה לאקולוגיה ומדעי איכות הסביבה ב”בית סוקולוב” בתל אביב, כשנציבי המים לדורותיהם ישבו באולם:

“מדיניות זו גבלה במחדל אקולוגי”, המשיך תמיר. “היא הפקירה את משק המים ורבים ממקורות המים, בעיקר ברצועת מישור החוף, אבדו לעד עקב זיהום והמלחה (חדירת מי ים לאקוויפר החוף)”.

(יוסף תמיר, ינואר 1990, מצוטט ב”הגיעו מים עד רפש”)

“המלחה” היא המילה שבסעיף 5, וזה מה שתמיר תיאר באקוויפר החוף. לפי המאמר, באולם נשמעו קריאות הסכמה לצד מחאות של נציבי המים ותומכיהם מהאקדמיה. ב-2008, שנה אחרי שרשות המים החליפה את הנציב, הוכרז כל שטח מדינת ישראל אזור קיצוב לפי סעיף 36 לחוק המים.