לו

לו הייתה הנהגת המדינה לדורותיה חרדה באמת ובתמים לאיכות החיים והסביבה, לא היינו מוצאים את עצמנו במקום ה-47 המשפיל בדירוג הגנת הסביבה העולמי. מחקר של המרכז למדעי המדינה שליד האוניברסיטאות האמריקניות ייל וקולומביה, שהתפרסם בינואר 2006, הציב את ישראל בתחתית רשימת המדינות המערביות, ומעט מעל מדינות אפריקה, בכל הקשור במצב הסביבה. הישג מפוקפק לכל הדעות.

לו היו דוד בן גוריון, לוי אשכול, פנחס ספיר וגולדה מאיר, קשובים להלוך-הרוחות של הזמן החדש ומפנימים את משמעות המושג אקולוגיה, ייתכן שישראל וסביבתה הטבעית היו כיום שמורות ומטופחות יותר ואזרחיה בריאים יותר.

לו היו יצחק רבין, מנחם בגין, שמעון פרס, בנימין נתניהו ואריאל שרון, חרדים להידרדרות הסביבה האקולוגית והחברתית, הייתה לנו ארץ נהדרת באמת (לא רק פארודיה טלוויזיונית) עם חברה בריאה שאינה נגועה בפשע ושחיתות מהחמורים בעולם. יוצאים מן הכלל היו יצחק שמיר, שכונן ב-1988 את משרד איכות הסביבה ואהוד ברק, שעם היבחרו לראש הממשלה, כונן ועדת שרים לענייני סביבה.

לו היו ממשלות ישראל לדורותיהן רגישות לנזקיהם של מפלצות הכבישים, חומרי ההדברה, הכימיקלים, תחנות-הכוח וכרישי הנדל”ן, ופועלת לסיכולם, היינו כיום אור לגויים, ארץ חמדה במלוא מובן המילה.

לו ראש הממשלה לוי אשכול לא היה נכנע לתכתיבי הגוש התל-אביבי וחברת החשמל, ומרחיק את תחנת-הכוח רדינג ד מלב תל-אביב, היו מאות אלפי תושבי גוש דן נושמים היום אוויר צח ובריא יותר

לו היו הישראלים והפלסטינים, כעשרה מיליון בני-אדם החיים ממערב לירדן, משתפים פעולה בהצלת הארץ מהשחתה, היינו חוגגים איכות חיים לרווחת שני העמים.

לו הייתה חברת החשמל רגישה לנופי הארץ, היא לא הייתה מעזה לכסות את פני האדמה בעשרות אלפי עמודי מתח גבוה דוחים ומפלצתיים. כחברה ממשלתית, חובה היה עליה להטמין את כבלי החשמל באדמה. מדובר אומנם בהשקעה כבדה, אבל אם חברת החשמל הייתה רוצה בכך באמת ובתמים, היא הייתה מוצאת דרכים לגייס את התקציבים המתאימים (כפי שגייסה 5 מיליארד שקל לקרן הפנסיה של עובדיה)

לו הייתה מע”ץ (מחלקת עבודות ציבוריות) מודעת להרס שהיא זורעת ברחבי המדינה, היא לא הייתה מעזה לבתר את חולון ובת-ים באמצעות אוטוסטרדה כעורה, בעלות של מיליארדים. בדיעבד, “קו מאזינו” אספלטי זה לא פתר את מצוקת התחבורה של שתי הערים.

לו היו במשרדי האוצר, הפיתוח, התשתיות והפנים שרים עצמאיים, שאינם שבויים בידי פקידים ערלי-לב ומנגנונים מסורבלים, לא היינו עדים למחזה המביש, כמעט סוריאליסטי, של הטמנת שישה מיליון טון אשפה בשנה במאות מזבלות פיראטיות, הפורחות תחת כל עץ רענן ברחבי המדינה.

לו היו חברי הוועדה לענייני ביקורת המדינה מסיעת המערך, תומכים ביוזמת יוסף תמיר משנת 1975 לתת שיניים למבקר המדינה, היו פני המדינה נראים היום אחרת.

לו ניחנו ראשי המדינה בקורטוב של ראיית הנולד, היה עליהם לאמץ בחום את יוזמת החקיקה של יוסף תמיר, בדבר הריסה מיידית של כל מבנה לא-חוקי, עוד בטרם אוכלס. כיום, עקב מחדל האכיפה, מספר המבנים הבלתי-חוקיים ברחבי המדינה מגיע לרבבות, כאשר כל מגזר בונה בניגוד לחוק ובכפוף לשיקוליו.

לו שעו קברניטי משק המים לעצה פשוטה בתכלית שהעלה יוסף תמיר לפני 34 שנים, קרוב לוודאי שמצב המים בישראל היה כיום טוב בהרבה. ב-1972, במהלך דיון על מצב הכינרת, הציע תמיר להתקין בבנייני מגורים שתי מערכות נפרדות - אחת למי שתייה, אחת להדחת האסלות (באמצעות מי שפכים שטוהרו או מי ים מותפלים).

משתתפי הדיון דחו את הרעיון.