אנרגיה גרעינית בישראל: הוויכוח על כור לחשמל

בישראל אין תחנת כוח גרעינית, אף שהוויכוח עליה נמשך מאז שנות ה-50. אחד הרגעים המתועדים בו התרחש ב-24 בדצמבר 1974: ח״כ יוסף תמיר העלה בכנסת הצעה לסדר היום על הפיגור בניצול האטום, ושר המסחר והתעשייה חיים בר-לב השיב שכור ראשון לייצור חשמל עשוי לפעול עד סוף 1982. הכור לא נבנה.

האם יש בישראל תחנת כוח גרעינית?

לא. בישראל פועלים שני כורי מחקר גרעיניים, בקריה למחקר גרעיני בנגב ובמרכז למחקר גרעיני שורק, אבל אין בה אף תחנת כוח גרעינית לייצור חשמל. הממשלה הודיעה על כוונה להקים תחנה כזאת כבר ב-26 באוגוסט 1958, מפי שר האוצר לוי אשכול.

מתי	מה קרה	מקור
26 באוגוסט 1958	שר האוצר לוי אשכול מודיע על כוונת הממשלה להקים תחנת כוח גרעינית	ויקיפדיה
24 בדצמבר 1974	הצעתו של תמיר לסדר היום במליאה, ותשובת השר בר-לב	פרוטוקול הכנסת, בספר “מר סביבה”
1975	ועדת משנה של ועדת הכלכלה ממליצה להקים כורים לחשמל ולהתפלה ללא דיחוי	הארכיון
5 באוגוסט 1976	נחתמים הסכמים אמריקניים זהים עם ישראל ועם מצרים לייצוא “עד שתי תחנות כוח גרעיניות” לכל אחת	ויקיפדיה
שנות ה-70	אתר ליד ניצנים יורד מהפרק בגלל התנגדות עזה של תושבים סמוכים	ויקיפדיה
סוף 1982	המועד שבו, לפי בר-לב, הכור הראשון עשוי היה להיות מבצעי	פרוטוקול הכנסת, בספר “מר סביבה”
משנות ה-80	אתר ליד שבטה בנגב נחשב למקום עתידי לתחנה	ויקיפדיה
פברואר 2006	תמיר חוזר על ההצעה במאמר בדה-מארקר	הארכיון
משנות ה-2010	מאגרי גז טבעי גדולים מאוד נמצאים מול חופי ישראל	ויקיפדיה

מה הציע יוסף תמיר בכנסת ב-1974?

ב-24 בדצמבר 1974 העלה תמיר במליאת הכנסת הצעה לסדר היום בשם “בעיית האנרגיה בישראל והפיגור בניצול הכוח האטומי לצורכי ייצור חשמל והתפלת מים”. הוא הזהיר שישראל תלויה לגמרי בדלק מיובא, והציע להקים גוף מרכזי בעל סמכויות ביצוע שיתכנן את המעבר למקורות אנרגיה אחרים, ובהם אנרגיה גרעינית.

הרשימה “אטומים לאטום” מביאה מתוך ההצעה את נתוני הצריכה שהציג: “הישראלי הממוצע צורך כ-2600 קילוואט בשנה, המקבילים ל-2.5 טון דלק לנפש”. לפי מה שכתב ב-2006, בפתיחת הדיון סיפר שפרופ׳ ארנסט דוד ברגמן ועמית שלו נפגשו עם דוד בן-גוריון כמה שנים אחרי קום המדינה, וטענו בפניו שאסור לסמוך על יבוא דלק.

היה לו גם נימוק סביבתי. לפי רשימה אחרת בארכיון, הזהיר תמיר באותו דיון שריבוי תחנות כוח פחמיות לחופי הים התיכון מאיים להרוס את רצועת החוף, “שהיא נכס לאומי ללא תחליף”. ארבע שנים קודם לכן, ביוני 1970, הזהיר בכנסת מפני תחנת הכוח רידינג ד׳, שנבנתה בלב אזור המגורים של תל אביב, ולפי ויקיפדיה פעל גם נגד הפעלת תחנת הכוח של חדרה בפחם. רק ב-2008, אחרי שעזב את הכנסת, נחקק חוק אוויר נקי, שקבע משטר היתרים גם למפעלים הגדולים במגזר האנרגיה.

בדיון ציטט תמיר את מדען הגרעין אדוארד טלר, שקבע שאין סכנה בפסולת הגרעינית, ואת ד״ר אליעזר טל, מנהל המועצה הלאומית למחקר ופיתוח, שהמליץ לנצל גם את האבן הביטומנית בנגב, את השמש ואת הרוח.

מה הבטיח השר חיים בר-לב על כור גרעיני לחשמל?

לפי פרוטוקול הכנסת מ-24 בדצמבר 1974, שנדפס בספר מר סביבה (עמ׳ 38-39), השיב שר המסחר והתעשייה חיים בר-לב לתמיר ש”בסוף 1982 עשוי להיות מבצעי גם כור כוח גרעיני ראשון, שיפיק כ-650 מגאוואט”. באותה תשובה אמר שבשנת 1983 יבואו 16% מתפוקת תחנות הכוח הראשיות מכוח גרעיני.

שתי רשימות עריכה בארכיון שינו את דבריו: אחת כתבה שהכור “עומד לפעול”, והשנייה כתבה 16% “בשנת 1985”. שתיהן תוקנו לפי הפרוטוקול. בר-לב היה שר המסחר והתעשייה מאז מרץ 1972. באותה תשובה תיאר עוד אפשרויות לייצור חשמל, ובהן אנרגיה גיאותרמית, האבן הביטומנית וכבול החולה.

מה המליצה ועדת הכלכלה של הכנסת על כורים גרעיניים?

המליאה העבירה את הנושא פה אחד לוועדת הכלכלה, שהקימה ועדת משנה של חמישה חברים, ותמיר אחד מהם. אחרי כחצי שנה של עשרות ישיבות הניחה הוועדה על שולחן הכנסת מסמך שהמליץ להקים ללא דיחוי כורים גרעיניים לחשמל ולהתפלה, ולכונן רשות לאומית לאנרגיה.

הוועדה שמעה את חברת החשמל, את המכון הגיאולוגי, את הטכניון, מומחי התפלה ואנשי חיפושי נפט. ברגמן הופיע בפניה סמוך לפטירתו ואמר: “שגינו שלא התחלנו בהקמת כור גרעיני בהספק של 1000 מגה ואט להפקת דלק ומים מותפלים, לפני עשר שנים!”. פרופ׳ שמעון יפתח, נשיא האגודה הישראלית למדע הגרעין, הציע לאשר בדחיפות שני כורים של 600 מגה-וואט כל אחד.

נושא	מה המליצה הוועדה
רשות לאומית לאנרגיה	לרכז את הטיפול באנרגיה, לגבש תוכנית אב ולדווח לכנסת
כורים גרעיניים	לגשת ללא דיחוי להקמת כורים להפקת חשמל ולהתפלת מים
בטיחות	להקים את המתקנים מתחת לקרקע בגלל מצבה הביטחוני של ישראל, ולבדוק את סילוק הפסולת
נפט	להגביר את חיפושי הנפט בישראל ולהגדיל את מאגרי הדלק לשעת חירום
שמש ופסולת	לעודד מחקרים ותוכניות שאפשר ליישם בשנים הקרובות
אבן ביטומנית	לבדוק בהקדם את כדאיות הכרייה, שנראתה לוועדה ריאלית
תעלת הימים	לבחון תעלה מהים התיכון לים המלח להפקת חשמל
חיסכון	לחנך את הציבור לחסוך בדלק ובחשמל
פחם	להפנות תשומת לב לבעיות האקולוגיות של תחנות כוח פחמיות

למה לא נבנה בישראל כור גרעיני לחשמל?

לפי ויקיפדיה, אחת הסיבות היא שישראל אינה חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, ולכן קשה לה להתקשר עם ספקים בינלאומיים. אתר ליד ניצנים ירד מהפרק בשנות ה-70 בגלל התנגדות תושבים, ומשנות ה-2010 נמצאו מול החוף מאגרי גז טבעי גדולים.

גם ההסכם עם ארצות הברית לא שינה את התמונה. ב-5 באוגוסט 1976, כשנה אחרי המלצות הוועדה, נחתמו הסכמים זהים עם ישראל ועם מצרים לייצוא של עד שתי תחנות כוח גרעיניות לכל אחת, ותחנה לא נבנתה.

תמיר ראה את הסיבה גם בממשלות. ברשימה בארכיון נכתב שחברת החשמל “מכופפת את הידיים של שרי הפיתוח והתשתיות וסוחטת עוד תחנת-כוח פחמית יקרה ומזהמת”. הוא עצמו כתב ב-2006:

חלפו חודשים ושנים וממשלות ישראל “נרדמו”. המלצות הכנסת נותרו אי שם על מדפי האוצר ויתר המשרדים, המתנהלים בחלמאות וממשיכים את התלות בדלק פוסילי.

(יוסף תמיר, מאמר בדה-מארקר, פברואר 2006, מתוך הספר “האויב הפנימי”)

איך השתנתה עמדתו של יוסף תמיר על הגרעין עם השנים?

היא כמעט לא השתנתה. בפברואר 2006, 31 שנה אחרי הדיון בכנסת, חזר תמיר על ההצעה במאמר בדה-מארקר על כורים גרעיניים כפתרון למשבר הנפט. הוא כתב שאנרגיה גרעינית נקייה מזיהומים, אבל הוסיף שהיא “מעוררת בעיות בכל הנוגע לאחסון הפסולת שהיא יוצרת”.

בשנות ה-90 נוסף לטיעון שלו גם האקלים. בספר “ענני המחר” מ-1996 קשר את שריפת הדלקים להתחממות כדור הארץ, כפי שמתואר בפוסט על האזהרות המוקדמות מפני משבר האקלים. ב”אטומים לאטום” מצוטט מאמר מה-Economist, שלפיו “התחממות כדור הארץ יצרה חיבור לא-צפוי בין פעילי איכות הסביבה לתומכי האנרגיה הגרעינית”.

את מחיר התאונה הוא הכיר. בינואר 2000 כתב במאמר “הישרדות” על אוקראינה, “מדינה שנפלה קורבן לכור הגרעיני בצ’רנוביל”. ובכל זאת, ב-2006 המשיך לראות בגרעין דרך לצאת מהתלות בנפט ובפחם.