תיכנון אורבני או תיכנון חורבני?

בניין הערים ותיכנונן האורבני הם כישלון אדריכלי מהדהד בהשוואה להצלחות בתחומי החקלאות, הביטחון, ההייטק והמדע * צדק במידה רבה הנשיא חיים וייצמן, שטען כי תל-אביב מזכירה לו את שניפושוק, עיירה יהודית עלובה במזרח אירופה * להלן דברים שאמר יוסף תמיר ביולי 1977, בטקס קבלת פרס הכנסת (הראשון) לאיכות הסביבה

האבות המייסדים של המדינה הציונית, בין אם היו אלה אנשי ביל”ו, חובבי ציון החולמים של סוף המאה ה-18, או נושאי החזון הסוציאליסטי של העלייה השנייה והשלישית בתחילת המאה העשרים, חרתו על דגלה של תנועת התחייה ההיסטורית והמהפכנית את סיסמת עבודת הכפיים, עבודת האדמה, ההליכה אל הכפר והמושבה. הייתה להם מטרה משותפת - לעקור את היהודי מגלותו ולקרבו אל השורשים העמוקים של העם, שורשים הטמונים במולדת המתחדשת, במרחביה השוממים ובנופיה הפראיים. הרעיון המדיני-ציוני התגבש לתנועה, שעיקרה חזרה אל עבודת האדמה והחיים בטבע.

בשנת 1890, כשייסדו את “החברה לתמיכת היהודים עובדי האדמה בארץ-ישראל”, הביעו בכך חובבי ציון ברחבי רוסיה את שאיפתם לגאול את היהודים מפזורת הערים והגטאות, ולהחזירם לחיים בריאים בארצם. ניצני חזון זה החלו לבצבץ במושבות הראשונות, שבהן תמך הברון רוטשילד.

כך, למשל, הונח על מסד זה מושב העובדים הראשון עין-גנים, הצמוד לפתח תקווה, לימים פרבר של אם המושבות. כך הוקמה באר יעקב, מעוזם של יוצאי הקווקז.

מיטב המחשבה הציונית החלוצית של אז והקמת המושבות, כוונו להתנחלות החקלאית. מטבעות לשון נפוצים באותם ימים, דוגמת “גאולת האדם” ו”התיישבות”, האפילו על משנתו של בנימין זאב הרצל, שלא שלל כלל ועיקר יישובים עירוניים. הזרם המרכזי נטה אל עבודת האדמה, הכפר, הקיבוץ.

בקונגרס הציוני ה-13, שהתקיים בשנת 1923 בקארלסבאד, צ’כוסלובקיה, הכריז ארתור הנטקה, מנהיג הציונית הגרמנית רבת ההשפעה ומנהל קרןהיסוד: “אם ניאלץ להחליט בדבר תמיכה לעיר או לכפר, יש להודות שעדיפה ההתיישבות הכפרית”. כך אמנם היה.

עיר ושמה “נהר-אש”

האידיאולוגיה האנטי-עירונית נתנה אותותיה בבניין הארץ. רבים וטובים ממנהיגי היישוב צמחו מתוך ההתיישבות החקלאית. מכאן נבע היחס השלילי לתיכנון העירוני. הטכניון הוציא מתוכו דורות של אדריכלים ומתכננים, שלא הותירו רישומם על העיור. צאו וראו את רחובותיה המפותלים והצרים של לב תל-אביב, שתוכננו בשנות ה-50’ של המאה הקודמת.

חיים וייצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל וממניחי יסודותיה, לא הסתיר את סלידתו מעיור הארץ. הוא נתן לכך ביטוי בכנותו את תל-אביב “שניפושוק”, שם גנאי לעיירה יהודית עלובה במזרח אירופה.

היעדר החזון של בניין ערים המתחייב מריבוי אוכלוסין בלתי-נמנע, הנהירה אל הערים ואמצעי התחבורה המודרניים, דירדר את העיור בישראל. החמצנו הזדמנות חד-פעמית לבנות יישובים עירוניים מתוכננים מבחינה ארכיטקטונית וסביבתית, מותאמים לאקלים, לצורכי התחבורה המוטורית ולמתן שירותים שיבטיחו את איכות החיים של תושביהם.

ההגירה ההמונית מהכפר אל העיר, שהתעצמה בתום מלחמת העולם השנייה, לא פסחה על ישראל. המהפכה האורבנית הגדולה בתולדות המין האנושי, שינתה את אופי אוכלוסיית כדור הארץ. ישראל לא השכילה להתמודד עם התופעה שסחפה ארץ קטנה, קולטת עלייה של מיליונים ומשנה את דמותה. רבבות נהרו אל רצועת החוף הצרה, אשר תפחה לעיר ענק, שהשם “נהר-אש” (נהריה עד אשקלון) יאה לה יותר מכל.

בתחילת שנות ה-40’ הייתה האוכלוסייה היהודית הכפרית 29% מכלל יושבי הארץ היהודים. ב-1947, לקראת סיום המנדט הבריטי, ירד מספרם ל 20%. בסוף העשור שאחריו מנתה האוכלוסייה הכפרית 18% וכיום, בשנת 1977, היא מהווה כ-7% בלבד. חזון עָם עובד אדמתו - נגוז.

יחד עם הנהירה המתמדת אל הערים, תוך פיתוח תעשייתי בלתי-מבוקר סביבתית, החלה ההידרדרות האקולוגית. המאזן האקולוגי של ארץ-ישראל החל מתערער. ב-2006 הוא יהיה על סף שואה!

חז”ל ראו את הנולד

חכמי התלמוד וחכמי ימי הביניים, הכירו עד כמה סבוכים חיי יושבי הערים. הם אלה שקבעו, כי אין הבעל רשאי לאכוף על אשתו לעבור מעיר קטנה לכרך גדול. רבי יוסי בר חנינא אמר: “ישיבת כרכים קשה”. פירוש רש”י: “שהכל מתיישבים שם ודוחקים ומקרבים מבטים זו לזו ואין שם אוויר”. והוסיף “בישובים קטנים יש גנות ופרדסים סמוכים לבתים ואווירן יפה”.

את זאת קבעו חז”ל מאות בשנים לפני המצאת המנוע המזהם, יובלות לפני פרוץ המהפכה התעשייתית והקידמה הטכנולוגית, ששינו סדרי בראשית. לעומתם, מייסדי המדינה ואבות היישוב, ראשי הערים, האדריכלים והמתכננים למיניהם, לא השכילו לפרש את התמורות והשינויים שהתחוללו לנגד עיניהם ממש.

יצוין, כי כל ראשי הממשלות התעלמו מהתופעה האקו-סביבתית. אחדים מהם אף נקטו יוזמות אנטי-סביבתיות מובהקות. תוכנית בניין ארצית לא עניינה אותם. אופי הערים, סיגנון הבנייה, הארכיטקטורה שלהן ותיכנון התשתיות, היו לגבי דידם עניין שולי. התוצאה: הידרדרות וקריסה של מערכות סילוק האשפה, הביוב, התחבורה, החנייה וסיגנון הבנייה. והחמור מכל - הרעלת המים ועושק האדמה.

בהיות האדם מטבעו חמסן וכשאין הרשות השלטת בולמת אותו, אירע בישראל מה שקרה בהרבה מדינות. הישראלי החל משנה את סביבתו לנוחיותו האישית, בלי לקחת בחשבון את התוצאות וההשלכות על טיב חייו ותוך התעלמות מהצפוי לסביבה ולדורות הבאים. עבירות הנדל”ן הפכו להיות עסק מכניס, כאשר מנגד ראשי הרשויות מגלים רפיסות באכיפת חוקי התיכנון והבנייה.

אני כשלעצמי רואה קשר הדוק בין המשבר החברתי לבין הידרדרות הסביבה ואיכותה. מה שמאפיין את החברה הישראלית כיום הוא אסקפיזם, בריחה מהמציאות. זו הייתה נקודת המפנה שהניעה רבים מאיתנו לנסות ולבלום את התהליך השלילי. כך החל, למעשה, המאבק החוץ-פרלמנטרי.

ב-1967 יצאתי למערכה נגד הקמת תחנת-הכוח רדינג ד’ בשפך הירקון. להפתעתי, רבים מתושבי עבר הירקון של תל-אביב נרתמו למעורבות פעילה. הפגנות, פירסומים, מודעות, הסברה באמצעי התקשורת ואף מעורבות בינלאומית, גויסו למאבק נגד החלטת ממשלת אשכול לחוקק חוק מיוחד, שיאפשר את הקמת רדינג ד’ בטבורו של גוש דן.

באותה העת פניתי לראשי החברה להגנת הטבע והצעתי שיוסיפו לשמם את המילה “סביבה”, כך שהאירגון ייקרא החברה להגנת הטבע והסביבה. יבוא יום ולא יהיה יותר טבע, נימקתי את הצעתי. ותיקי ומייסדי האירגון שללו את הרעיון על הסף.

• הערות:**

· ראשי ערים ספורים, שהבולט בהם הוא ראש עיריית תל-אביב-יפו, רון חולדאי, אימצו את מדיניות פיתוח הערים לפי עקרונות “פיתוח בר-קיימא”. מספרם אינו עולה על עשרה, מתוך כ-300 רשויות מקומיות.

· בימים אלה, בתי-ספר שדה של החברה להגנת הטבע נסגרים בזה אחר זה, בעוד הסניפים הפועלים לבלימת העיור המואץ ותוצאותיו - משגשגים ופעילים.**