יותר מדי כתובות על הקיר!

בתום עשרות שנות מאבק ציבורי, מוניציפלי ופרלמנטרי מתמיד ועיקש בישראל ובזירה הבינלאומית, יוסף תמיר עדיין לא נח על זרי הדפנה. המודעות החברתית, סביבתית ואקולוגית חודרת לתודעת הציבור הרחב. לעומת זאת, בקרב מקבלי ההחלטות - מהרמה המקומית ועד לצמרת השילטון - היא נתקלת בחומת ניכור, אדישות ובורות. תמיר ממשיך להגיב, להתמודד ולגייס את הציבור למאבק על הגנת הסביבהבשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך” (קוהלת רבא, ז”)עתה, לאחר שמלאו לי 90 שנה, אני מרשה לעצמי לזעוק: “אמרתי לכם!” אמרתי, אך לרוב לא שעו לי. אטמו את האוזניים ובעיקר את הלב. היום, אני יכול להבין לליבו של קאטו הזקן, אותו מדינאי רומי דגול, שנהג לחתום כל נאום שלו בסנאט במשפט “סופה של קרתאגו ליהרס!” - ולא שעו לו.

בשש-עשרה שנות כהונתי כחבר כנסת, לא דרכה רגלי מעולם על מפתן בית-המשפט, או על סף תחנת משטרה. מעולם לא זומנתי לחקירה ולא נזקקתי לחסדי ועדת הכנסת, כדי שתשריין את חסינותי.

כלשיח ציבור נקי-כפיים, לא היססתי למתוח ביקורת נוקבת על הטלוויזיה הממלכתית, כשזו אישרה שידורים מעודדי אפליה פוליטית, אלימות, מתירנות ופריקת עול, ששיאם בראיונות עם רוצחים למיניהם.

הוקעתי ללא משוא פנים את מחדלי השילטון, שהתעלם מחובתן לכבד את החוק או שהתרשל באכיפתו. התרעתי נגד הרפיסות של שופטי ישראל, והשלכותיה על חוסן החברה, מחד וריבוי העבריינות, מאידך.

טענתי, השכם והערב, שהשלמה עם הרס הסביבה תביא, בסופו של דבר, לשקיעתה של חברה מתוקנת. בהקשר זה, הרביתי לצטט את גדול ההיסטוריונים של בריטניה בעת החדשה, ארנולד טוינבי, שאמר: “מדינה שאיננה אוכפת את חוקיה - סופה להיעלם”.

התרסתי כנגד אוזלת-היד של המחנה הדתי, שהתעלם מציווי התורה “לעבדה ולשמרה” (את האדמה), ןבשל היעדר זיקה בסיסית של המנהיגות לסובב הנכחד.

לא היו לי ציפיות מופרזות מאבות המדינה. נוכחתי שאין בהם שמץ של התחשבות בחזותה ובשכיות החמדה שבה. הם נותרו שבויים בדוקטרינות של קדם מלחמת העולם השנייה, לא מודעים לשינוי שחל בתום המלחמה, באמצע המאה הקודמת, עם התיעוש הגדל והצריכה הגואה.

בד בבד, יזמתי חקיקה פרטית שהפכה לחוקי מדינה ושינתה במידה ניכרת את תחלואיה, כגון: מוסד האומבודסמן הישראלי, מבקרי העיריות, צווי הריסה מנהליים לבנייה לא-חוקית בטרם איכלוסה, בחירה ישירה של ראשי ערים על-ידי התושבים, שיקום שכונות, חוק הניקיון ברשות הרבים, שילוט בצידי הדרכים, שיקום פצעי הנוף של מחצבות נטושות ועוד.

עתה, בעולם של שנת 2006, הכל מודעים לכך שהנושא הסביבתי הוא בעל חשיבות קיומית. אך המסר הבסיסי הזה עדיין לא חילחל לתודעתם של מקבלי ההחלטות במדינה. ההפקרות והזילזול בחוק ובסדר, בניקיון ברשות הרבים ובהגנה על הטבע, לצד התגברות השחיתות והפשיעה, הם האויב הפנימי שלנו. המלחמה בהם תלויה אך ורק בנו, לא בשכנינו ולא בגורמי חוץ. למרבה הכאב והצער, המאבק באויב הפנימי אינו על סדר-היום המדיני-לאומי.

השחיתות כתבנית נוף מולדתנו הצעדים הראשונים של דוד בן-גוריון וחבריו להנהגת המדינה, לאחר הניצחון במלחמת העצמאות, היו חיקוי למעשיו הנפשעים של “שמש העמים”, יוזף סטאלין. מנהיג ברית-המועצות הוא זה שהורה להסיט את הנהרות עתירי המים שהזינו את ימת בייקל בסיביר, האגם הגדול בעולם, לצורך השקיית מיליוני דונמים של שדות כותנה. הוראה נוספת יצאה מהקרמלין לתושבי קזחסטן, לגדל כותנה סביב אגם אראל רחב הידיים. כעבור זמן לא רב האגמים יובשו, הנהרות זוהמו, האזור כולו הורעל בחומרי ריסוס כימיים. גידולי הכותנה נעלמו ובמרחבים החרבים נותרו רבבות איכרים מרודים, חולים ומורעלים.

גם בישראל החל תהליך דומה בזעיר אנפין. היעד - ימת החולה, אחד מפלאי תבל, גן-עדן טרופי בלב המזרח התיכון השחון, יער הגומא הגדול בתבל, תחנת מעבר לציפורים הנודדות מאירופה לאפריקה ובחזרה.

כבר אז, בראשית ימי המדינה, הופרחו סיסמאות כגון “כיבוש השממה” ו”אלבישך שלמת בטון ומלט”. החל פולחן פיתוח שהותיר אחריו שובל של הרס. מאוחר יותר נולדה הסיסמה “מכונית לכל פועל”, מבלי שהוגיה יתנו את דעתם להשלכותיה. כדי לממשה הלכה למעשה, כוסתה ישראל ברשת סבוכה של כבישים, שחמסו את האדמה הטובה והחמירו את בעיות התחבורה.

קביעתו של המשורר הדגול שאול טשרניחובסקי, “האדם הוא תבנית נוף מולדתו”, התפרשה בלשון סגי נהור. החל תיעוש חסר מגבלות. חופי הארץ הפכו לנדל”ן מסחרי. המים, הנחלים, האוויר הלכו והזדהמו. הירוק נסוג מהנוף. החברה הפכה אלימה יותר ויותר. השחיתות פשתה בצמרת. החל מרתון של השחתת מעשי בראשית, תוך סגידה למולך הממון והביטחון.