השלט-רחוק מאבד שליטה

אנשי הטלוויזיה הישראלית אינם מקפידים לקיים את חוק רשות השידור ככתבו וכלשונו ומנסים לחקות את השיטה האמריקאית המתירנית, הוולגרית והמזיקה

ח”כ יוסף תמיר

(ידיעות אחרונות, 1.7.1975)

במדינות הקומוניסטיות נמצא פיתרון פשוט ומתבקש לשימוש באמצעי התקשורת ההמונית - הם הולאמו. אחרי הכל, הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות נועדו לשרת את המשטר, להאדיר את פועלו והישגיו, להעצים את פולחן האישיות של המנהיגות ולהפיץ את הרעיונות המפלגתיים.

התוצאה הבלתי-נמנעת: אוכלוסי מסך הברזל אינם מרותקים לתחנות שלהם, בידיעה מראש מה צפוי בשידורים אלו. במקום זאת, הם צמודים לשידורי חוץ.

בעולם המערבי, לעומת זאת, התקשורת התמסחרה עד כדי בחילה, ללא ביקורת עצמית או ממלכתית רצינית. הדבר בולט במיוחד בטלוויזיה, המציגה לרוב את אמריקה (ואת המערב) באור שלילי של חברה אלימה ופרועה.

הדימוי שנוצר בין היתר ‘באדיבות’ תעשיית הסרטים והטלוויזיה האמריקנית, שימש נושא לספר שראה אור זה לא מכבר ועורר עניין רב במערב. מחברו, רוי פול מדסן, פרופסור לתקשורת באוניברסיטת סאן-דיאגו, קליפורניה, קובע שהטלוויזיה והקולנוע יכלו להיות שופר תעמולה חיובי מהמעלה הראשונה. במקום זאת, הם מטפחים את תדמיתה השלילית של ארצות-הברית. כמחצית מהתפוקה האדירה של אולפני הוליווד נועדה לייצוא, ורובה מתמקדת בסרטי אלימות ופשע. “האלימות מוכרת”, מתרצים זאת המפיקים.

הלקאה עצמית

עיון בחוק רשות השידור תשכ”ה-1965 מלמד, שהמחוקק היה ער לסכנות הגלומות בעוצמתה של הטלוויזיה ולכן קובע, שהשידור הממלכתי יפעל לקידום ערכים חינוכיים, תרבותיים ולאומיים. ייעודיו, כפי שנוסחו בחוק, הם: “לשקף את מאבק המדינה, יצירתה והישגיה, לטפח אזרחות טובה, לחזק את הקשר עם המורשת ולהעמיק ידיעתה, לשקף את חיי התרבות ולהפיץ דעת, לשקף את חיי היהודים בתפוצות, לקדם את החינוך ולשדר בשפה הערבית למען קידום השלום בהתאם למגמות היסוד של המדינה”.

השידורים הם, איפוא, לאומיים. למרבה הצער, לא תמיד החוק נשמר, ובמקרים מסוימים פועלים בניגוד לו. למרבה הפליאה וההפתעה, דווקא “השעה הערבית” מקיימת אותו בהקפדה. בשידורים בעברית, יש תוכניות טובות ואף מצטיינות, אך לצידן ניתן למצוא תוכניות הנגועות בהלקאה עצמית ובשנאה עצמית. הווי מקומי מוצג בראי עקום והדגש הוא על שלילה וקיצוניות. בקיצור, חיקוי גס ומזיק של השיטה האמריקאית.

הנהלת רשות השידור (המליאה והוועד המנהל) לא השכילה להכתיב מדיניות ממלכתית ברורה. עובדה שאת החדשות בטלוויזיה ‘עושים’ הכתבים, סרטים מחו”ל נרכשים באופן מקרי ושרירותי, הייצור המקומי בחיתוליו ולא הוכיח עצמו.

ניתן לצפות מההנהלה שתעלה את הטלוויזיה (ובמידה מסוימת, אף את הרדיו) לדרגת מוסד ממלכתי אמיתי, המשרת את העם והמדינה. איננו אמריקה ואין לנו, תודה לאל, טלוויזיה מסחרית.