אם אשכחך, ירושלים

יוסף תמיר מימש, הלכה למעשה, את הברכה “לשנה הבאה בירושלים הבנויה”. ב-1970, פחות משלוש שנים לאחר איחוד העיר, הוא יזם מהלך פרלמנטרי ראשון מסוגו. בסיומו, אימצה הכנסת שורה של המלצות ומסקנות, שהניחו את היסודות לירושלים בת זמננו

לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד שני חלקי ירושלים, החל מסתמן עידן השיגשוג והפריחה של עיר הנצח הרדומה. לנגד עינינו התממש חזון “העיר שחוברה לה יחדיו”.

אלא שהתרוממות הרוח לוותה במעשים שפגמו ביופייה, בחינה ובכבודה של בירת ישראל. קבלנים תאבי-בצע ביצעו בה את זממם, תוך ניצול היעדרם של תיכנון-אב ופיקוח יעיל על בנייה בלתי-חוקית. העיור הבלתי-מבוקר וההצפה בכלי-רכב, הפכו איום ממשי. עוררתי את הבעיות הללו בהתכתבות עם ראש העיר, טדי קולק. ראיתי בו מנהיג שאוזנו כרויה לביקורת.

בתחילת 1970, העליתי בישיבת הנהלת גח”ל הצעה לסדר-היום, שכותרתה “תיכנון ירושלים, בעיות וסכנות”. כשביקשתי אישור להעלות את הנושא לדיון בכנסת, נתקלתי בפרצופים קפואים. הסיעה הורגלה להעלות לדיון נושאים מדיניים, כלכליים, חברתיים וענייני דיומא בוערים. מה לכנסת ולתיכנון ירושלים? שאלוני חברי משתי החטיבות גם יחד. עצם הרעיון לערב את הכנסת בגורל העיר, היה בו משום חידוש. למרות זאת, ההצעה לסדר היום אושרה, אם כי מיום הגשתה ועד לדיון בנושא במליאה, חלפה כמעט שנה.

שר הפנים, יוסף בורג, נקרא להשיב והציע להעביר את הנושא לוועדת הפנים. לדיוני הוועדה היה משקל רב. הופיעו בפניה קובעי המדיניות במישור הממלכתי והמקומי ואנשי מקצוע לסוגיהם. לאחר מספר חודשי עבודה נבחרה ועדת-מישנה בראשותי. ב-2 במאי 1972 הונחו על שולחן הכנסת מסקנות הוועדה, שהניחו את היסודות לירושלים בת-זמננו. להלן עיקריהן:

א) איחוד ירושלים מחדש, לאחר מלחמת ששת הימים, שוב הכתיר את ירושלים הבירה כמטרופולין הרוח והאמונה, התרבות והאמנות, הממשל וחיי העם בישראל ומרכזו העולמי. התפתחות זו מחייבת תיכנון אב שיענה לצורכי הזמן.

ב) תיכנון ירושלים ובינויה חייבים להיות מושתתים על יסודות תיכנוניים בדוקים ויציבים, שאותם יש ליישם בדקדקנות מירבית. זאת, על-מנת לשמור על אופי עיר הנצח ועל צרכיה, תוך קביעה שהעיר תהייה בירת ישראל לתמיד.

ג) המימד ההיסטורי-לאומי בתיכנון ירושלים חייב להימדד על-פי משקלה הרגשי של העיר, שהעם היהודי רואה בה את בירתו ועמי העולם רואים בה עיר קדושה.

ד) בשל ייחודה של ירושלים מהבחינות הדתית, הלאומית, ההיסטורית והתרבותית, יש להקדיש תשומת-לב מיוחדת לפיתרון בעיות פריסת הבנייה, צפיפות האוכלוסין, הקפדה על ארכיטקטורה התואמת את נופיה ואופיה, תחבורה שלא ‘תחנוק’ את העיר ותפגע בסביבה (החי והצומח).

ה) הוועדה מחייבת פיתוח ובינוי ירושלים והרחבתה, תוך שמירת שכיות החמדה של ירושלים והסביבה, כשהתיכנון נשמר בה בקפדנות.

ו) משום טיעונים וטעמים אלה ומשום שירושלים אינה ככל הערים, מחייבת הוועדה את גורמי התיכנון (משרד הפנים ועיריית ירושלים) לשוב ולבדוק מחדש את מיקום המרכז העירוני החדש.

ז) ועדת הפנים רואה חשיבות יתירה בשמירת הטופוגרפיה של העיר והסובב אותה. רצוי שהמורדות ייועדו לבנייה, העמקים לשמורות טבע, לגינון לספורט ולנופש. הפסגות והשטחים הצופים על העיר, לא ייפגעו.

ח) העיר העתיקה תתוכנן ותיבנה בזהירות. שיקומה ובניית הרובע היהודי יהיו על-פי טיפול ארכיטקטוני.

שילוב העיר העתיקה בעיר החדשה יעשה כך שהעיר העתיקה תשמור על אופייה. השטחים המקיפים את העיר העתיקה, ייועדו למטרות כגון מוסדות דת, תרבות ואמנות.

ט) ועדת הפנים מדגישה את החשיבות המרובה שיש לייחס לבעיות התחבורה והיא קוראת למנוע מעורקי התחבורה הראשיים לחצות את ירושלים; להימנע מסלילת עורקי תחבורה וצמתים על חשבון פארקים וגנים; לבנות חניונים ולשחרר את המרכז העירוני מתנועה פרטית צפופה מדי.

י) ועדת הפנים מדגישה במיוחד חובת כל גורמי הביצוע לקיים את הוראות “חוק התיכנון והבנייה 1965”. הוועדה קובעת שעיריית ירושלים חייבת לקיים בקרה קפדנית על בנייה בלתי-חוקית.

יא) הוועדה קוראת למתכנני ירושלים להתחשב בנסיבות ובתנאים שיוצרים את איכות הסביבה, כדי למנוע ככל האפשר, סבל האוכלוסייה במה שנוגע לזיהומים, סילוק פסולת, בעיות ניקיון ואחזקה, מתן שירותים יעילים תוך הקפדה על אספקת מים טהורים, אוויר צח וצימצום תופעות הפשע בחברה מצופפת.

הראשון שקיבל את סיכומי הכנסת ומסקנותיה היה ראש העיר, טדי קולק. במכתב ששיגר אלי זמן קצר לאחר מכן, כתב, בין היתר: “אני יודע איזו עבודה קשה ודיונים מעמיקים קדמו להחלטות אלו. ברצוני להודות לוועדה ולך באופן מיוחד, שדאגתם להעלות שוב ושוב את השאלות האורבניות בכלל ואת אלו של ירושלים בפרט, מעל דוכן הכנסת”.

מעורבותי בעבודת עיריית ירושלים נמשכה עשור נוסף. מצאתי בטדי קולק אדם פתוח ליוזמות הנוגעות לשיפור נוף העיר, לשימור אתריה ההיסטוריים, להגנה על חזותה, להקפדה על ניקיונה ולייפויה על-ידי גינון מרהיב.

כשהקמתי את המועצה לישראל יפה, הפך אותה יהודה האזרחי, איש ירושלים, לחוד החנית במערכה על המורשת ההיסטורית של הבירה. זו הייתה, למעשה, שליחותה המקורית של המועצה הציבורית. כיום קיים שילוב ושיתוף בין העירייה לבין האירגונים הלא-ממשלתיים הדואגים לשלום ירושלים.