למען שלמות הארץ מותר להפר את החוק

“גוש אמונים” הציב את ארץ-ישראל מעל לחוקי המדינה. יוסף תמיר היה הראשון והיחיד שהתריע מפני ניצני הכפירה, אבל לא זכה לגיבוי מצד מפלגתו

לקראת הבחירות לכנסת השמינית חידש אריק שרון את המגעים הבין-מפלגתיים, שהסתיימו בהקמת הליכוד ב-1973. ראש הממשלה בגין ויד ימינו ביישוב ארץ-ישראל השלמה, לא נתנו את דעתם לסכנה הגלומה בגוש אמונים, שהילה של משיחיות קיצונית ריחפה מעל ראשי מנהיגיו.

“גוש אמונים החל בפעילות מואצת, שניצני הכפירה במרות המדינה ביצבצו מתוכה”, כתב יוסף תמיר בספרו חבר כנסת (1985). “רגישותי להפרת חוק הדריכה אותי להסתייג מגילויים אלו. הכל החל בראיון שהתפרסם בידיעותאחרונות בערב יום הכיפורים (אוקטובר 1976). המרואיינים, דוברי גוש אמונים, אמרו דברים ברורים ובוטים: “למען שלמות הארץ מותר להפר את חוקי הכנסת!” ועוד: “ארץ-ישראל עומדת מעל לחוקי הכנסת!” הם הוסיפו ורמזו מה יקרה ביום בו תיפול הכרעה שלא תהיה לרוחם.

אמירות מסוג זה היו חייבות לקומם כל שוחר חירות, המכבד משטר נבחר במדינה ריבונית. לא כך אירע. עבר יום,

חלפו יומיים ושום תגובה לא התפרסמה. לפיכך, כתבתי מאמר, שפורסם בהבלטה ניכרת בידיעותאחרונות (10 באוקטובר 1976). בין השאר נאמר בו:

“מדבריהם של נציגי גוש אמונים משתמע שמדינת ישראל וממשלתה, בית המחוקקים שלה וחוקיה, הם בדרגה שנייה בהשוואה לסמכויות של שוחרי ארץ-ישראל השלמה…

“כל מאמצי ההתיישבות בארץ-ישראל והחזון המלווה את גאולת הארץ השלמה, יתנפצו אם לא תהיה מדינת ישראל ריבונית, אם לא תהיה עצמאות ממלכתית ואם אזרחי ישראל לא יכבדו את שילטון החוק והסדר, עליונות המשפט ומרות הממשלה הנבחרת. שום קבוצה נאמנה, מסורה ואמונה הנוטלת על עצמה משימות חשובות, אינה יכולה, אינה מסוגלת ולא תצליח לבוא במקום מדינת ישראל. מאוויי גוש אמונים ושל המזדהים עם רעיון ההתיישבות היהודית בכל שטחי ארץ-ישראל, יתנדפו וייעלמו אם לא נכבד את מדינת ישראל, את הכנסת והחלטותיה…”

מהלך אנטי-דמוקרטי

כשהמאמר התפרסם הייתי חבר הכנסת היחיד, וחבר הנהלת הליכוד הראשון והיחיד שהזהיר והתריע בפומבי מפני ניסיונות הכפירה של אנשי גוש אמונים. ביום הפירסום, התקיימה בבית המפלגה הליברלית בתל-אביב ישיבה של הנהלת הליכוד.

עם פתיחת הישיבה הגשתי הצעה לדון בהצהרות נציגי גוש אמונים “שמהוות אזהרה לשוחרי הדמוקרטיה ואיום על המשטר הפרלמנטרי”. עזר וייצמן היה ביקורתי לא פחות, וכינה את דברי אנשי הגוש “חבלה”.

מנחם בגין, יו”ר הישיבה, היה רגוע ונינוח. כמנהגו בדיונים מסוג זה, הוא מילא את תפקיד האב הרחמן והסלחן. בכישרון הנדיר שבו ניחן, ריכך את עמדת דוברי גוש אמונים ואת ההתקפה בה פתחתי. חבריו לתנועה גיבו אותו. חברי הליברלים לא השמיעו קולם. בישיבה השתררה אווירה פייסנית מובהקת. היה זה מחזה עצוב.

רצה הגורל וכעבור זמן לא רב ספג בגין עלבון צורב מצד מתנחלי אלון מורה. המחתרת ההתיישבותית שהחלה בביצוע תוכניותיה בריכוזי הישוב הערבי ביהודה ושומרון, העמידה את הממשלה במצב בלתי-נסבל של הקמת התנחלויות בלי ידיעתה.

זו הייתה תחילת המהלך האנטי-דמוקרטי, הכפירה בסמכות הממשלה בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. הפגיעה בממשלה הייתה קשה. ראשה נתגלה במלא חולשתו. חברים מחירות, ובראשם הח”כית גאולה כהן, החלו לעודד את הפורשים. למרבה ההפתעה והבושה, נגררו אחריהם חברים מהמפלגה הליברלית. ח”כ פסח גרופר ואחרים החלו לכרכר סביב המתנחלים, מבלי לחשוב מה הם מעוללים לסדרי השילטון. הממסד הדתי מילא פיו מים. היו אלה ניצני ההתמרדות בשילטון החוק במדינה. רק עיוור לא ראה זאת…

הקוטביות בליכוד הזדקרה מיד עם ייסודו. האלמנטים הקיצוניים בחירות קיבלו תגבורת בדמות חסידי ארץ-ישראל השלמה ובגיבוי אריק שרון. באמצע 1974, חודשים אחדים לאחר הקמת הליכוד, כתב לי אלימלך רימלט: “ההתלהטות הברוטלית האריקית והפנטיות של כמה מאנשי חירות, ואף של צבי שילוח שהטיף להתנגשויות עם הצבא, יעשו את הישיבה בליכוד בלתי-אפשרית”.