בבנק ישראל לא שמעו על המהפכה

הבנק העולמי נטש את ההגדרה המיושנת של עושר מדינות ועמים, המתבטאת בהכנסה לנפש או תוצר לאומי גולמי, והוסיף לה מרכיבים כמו משאבי טבע, רמת השכלה ואיכות סביבה. אצלנו, הבנק המרכזי מפגין שמרנות בלתי-מובנת

מראשית כינונו של הבנק העולמי, נותבו נתחים גדולים מהשקעותיו והלוואותיו למפעלי פיתוח במדינות העולם השלישי - רובן ככולן ללא עריכת סקרי השפעה סביבתית או כדאיות כלכלית. המיליארדים שהוזרמו למדינות ביבשת אפריקה, בדרום מזרח אסיה ובאמריקה הלטינית, יועדו להקמת סכרים ענקיים ותחנות-כוח בקרבת אגמים מלאכותיים רחבי-ידיים. לצורך זה נעקרו מיליוני איכרים מאדמתם המניבה.

ה’פיתוח’ המגלומני יצר בעיות אנושיות, כלכליות ואקו-סביבתיות שלא ניצפו. במהלך השנים התחוור, כי במרבית המקרים, תחזוקת המפעלים וניהולם הייתה כושלת, שלא לומר שערורייתית. תחנות-הכוח נסתמו על-ידי בוצת האגמים, יישובם מחדש של החקלאים המפונים היה כרוך בסיבוכים אין קץ. במדינות שנשלטו בידי רודנים, מצאו נתחים מכספי ההלוואות את דרכם לחשבונות הבנק הפרטיים שלהם בשווייץ.

במהלך שנות ה-80’ גברה הביקורת על הבנק העולמי ומדיניות הפיתוח שלו. הנהלת הבנק הסיקה מסקנות ופתחה דף חדש. החל עידן הסיוע המחושב והמבוקר לבלימת המידבור, להבטחת מי שתייה למיליונים באזורים בהם מים יקרים מדלק, לבנייה המתחשבת בנוף ובסביבה. הגורם האקו-אנושי והאקו-סביבתי היה יסוד מוסד של פעילות הבנק בשנות ה-90’.

שלל הפירסומים והמחקרים מוכיחים, שהמוסד הפיננסי החשוב בעולם למד מהניסיון והפיק לקחים. ביוני 1995 חל מפנה היסטורי, עם מינויו של ג’יימס וולפנזון, בנקאי השקעות אמריקאי, לנשיא הבנק העולמי. הבנק נטש את ההגדרה המיושנת של עושר מדינות ועמים, המתבטאת בהכנסה לנפש או תוצר לאומי גולמי, וצירף לה מרכיבים כגון משאבי טבע, רמת השכלה ואיכות הסביבה.

המהפכה הציבה את אוסטרליה, קנדה ולוקסמבורג בראש המדינות העשירות באמת. ארצות-הברית וגרמניה ירדו לעשירייה השנייה. אתיופיה, נפאל ובורונדי צנחו לתחתית הדירוג.

“לקח מדינת הצלבנים”

אצלנו, למרבה הצער, בבנק ישראל עדיין לא שמעו על המהפכה. עובדה: הבנק נאחז במדיניות שעבר זמנה, הגורסת כי מצב הבורסה, שער החליפין או גובה הריבית הם המרכיבים של עושר המדינה ומעמדה הכלכלי. כל פניותי להנהלת הבנק בנושא, נפלו על אוזניים ערלות. גרוע מכך, בנק ישראל היה זה שעודד, באמצעות מחקר שערך אחד מבכיריו, את מסע חיסול הקרקעות המניבות (קיבוצים, מושבים ויתר בעלי החובות לבנקים המסחריים) והפיכתן לנדל”ן עובר לסוחר. במיליוני השקלים שהרוויחו ממכירת הקרקע החקלאית, הם פרעו את חובם לבנקים.

בצמרת הבנק שכחו את לקח מדינת הצלבנים במאה ה-12 ותחילת המאה ה-13. שליטי הארץ דאז עברו לגור במיבצריהם, נטשו והפקירו את האדמה ואת עיבודה. מי שלא מחזיק בקרקע, אין ולא תהיה לו שליטה על המדינה. הצלבנים למדו זאת על בשרם.

בישראל כיום, למעלה ממחצית אדמות המטעים, הגנים, הנטיעות העונתיות והשטחים הירוקים, הפכו לאתרי בנייה, כבישים ומפעלי תעשייה. בכל התהליך האנטי-לאומי הזה לא נשמע קולו של בנק ישראל בסוגיות כבדות משקל, כגון: איזה יתרון יש לכביש חוצה ישראל על-פני מסילת רכבת בתוואי זהה? איך פרויקט ענק כזה ישפיע על עתידנו? מה לעשות כדי למנוע זיהום של מי השתייה? מהן השלכות הגידול המדאיג של תחמוצות חנקן רעילות באוויר, על בריאות האוכלוסייה?

לכל אלו, ולגורמים אקו-סביבתיים נוספים, נודעת השפעה ישירה על עוצמתה של מדינה ועל יכולתה להתמודד עם אתגרים כמו בורסה, ריבית ותקציב. הבנק שלנו שותק.

בגיליון אוקטובר 1974 של ביטאון מרכז השילטון המקומי, פירסמתי מאמר בנושא התועלת הלאומית הגולמית. המאמר התבסס על רעיונותיו של סיקו מנסהולט ההולנדי, נשיא מועצת האיחוד האירופי, שטען שאין לבסס עושר של עמים רק על ערכים כספיים. באיחור של עשרים שנה ויותר אומצה גישתו בעולם, לא בישראל.