אריאל שרון, אלוף ההתנתקויות

זמן קצר לאחר שפשט את המדים, ניסה אלוף פיקוד הדרום (מיל.) אריאל שרון לכבוש את מעוז המפלגה הליברלית, כאילו הייתה עוד יעד צבאי. דווקא כאן נתקל בהתנגדות ונאלץ לסגת * שמחה ארליך, יו”ר מ\כירות המפלגה, הגדיר אותו כ”פרימדונה של אימפולסים” וראה בו “מעמסה אלקטורלית” * יוסף תמיר גרם לו לאבד את העשתונות

הצטרפותו של אלוף (מיל.) אריאל שרון למפלגה הליברלית היישר משירותו בצבא, סימנה את תחילת המסלול הפוליטי הבלתי-שיגרתי שלו. אישים בצמרת הליברלים ניסו, משום-מה, להסוות את המגעים שקיימו עם שרון. נראה שפיקפקו בכנות כוונתו להיות חלק ממפלגה, שבמהותה הינה מפלגת מרכז אזרחית, יורשת הציונים הכלליים.

באותן שנים, מרבית ראשי הרשויות המקומיות, פרט לירושלים, חיפה ורעננה, היו נציגי הציונים הכלליים. ואולם, מעמדה של הציונות הכללית בזירה הארצית היה נחות, למרות שייצגה נאמנה את המעמד הבינוני שנדחק על-ידי כוחות השמאל. מחנה מפלגת המרכז נשען על העצמאים, הפרדסנים, התעשיינים ובעלי הבתים, מצד אחד, ובעלי המלאכה ואנשי המקצועות החופשיים, הסוחרים הזעירים, מצד שני, ביחד עם הדור הצעיר של בני המושבות, שלא מצא את מקומו בשמאל.

לרוע המזל, איבדה המפלגה בתוך עשור את צמרתה המובילה. ישראל רוקח, ראש עיריית תל-אביב-יפו, נפטר במפתיע באמצע שנות ה-50’. כעבור מספר שנים חלה פרץ ברנשטיין, נשיא המפלגה ומנהיגה הרוחני (שר המסחר והתעשייה הראשון בממשלת ישראל) ופרש.

השתלטות השמאל על המדינה הצעירה, הסתייעה בתופעה שנודעה בכינוי “הגוש של תל-אביב” בראשות שרגא נצר. דוד בן גוריון היה מנהיג בעל שאר רוח, ברל כצנלסון נשא את חזון הסוציאליזם הישראלי הקלאסי ואילו שרגא נצר היה המוציא לפועל ועסק בתאכלס. במילים אחרות, פרוטקציה בסידור משרות. ללא פתק של “הגוש” ועליו החותמת אנ”ש (אנשי שלומנו), לא ניתן היה להתקבל לעבודה במנגנון התופח של המדינה ומוסדותיה. בניסיון להתמודד עם התופעה הקימו הציונים הכלליים את “אירגון העובדים הציונים הכלליים” שהסתפח להסתדרות. בראשו עמד ד”ר אלימלך רימלט.

“גנרל מזהיר, אדם נתעב”

יש להניח שאריק שרון הבחין בחלל הריק שנוצר בצמרת המפלגה הוותיקה בתולדות הציונות, והניח כי לא יתקשה להתברג לתוכה ולהשתלט עליה. מי ששיבש לו את התוכניות היה ח”כ מנחם בגין, מנהיג תנועת חירות, שבשנת 1965 חברה לליברלים ויצרה את גח”ל (גוש חירות-ליברלים).

יחיאל קדישאי, מזכירו האישי של מנחם בגין, סיפר לתמיר כי אריק שרון הציע לראשי הליברלים להדיח את בגין מראשות גח”ל. ההצעה נדחתה על הסף. מן הראוי להדגיש ששתי המפלגות שהרכיבו את גח”ל לקראת הבחירות לכנסת השישית, נמנעו מלשבץ ברשימותיהן לכנסת אלופי צבא לשעבר. בשתי המפלגות הייתה הסתייגות חזקה מ ‘ייבוא’ של מועמדים, שלא צמחו מתוך שורות החברים.

מקרה שרון היה חריג בשל הרקורד הצבאי המפואר שלו (מפקד יחידה 101, מפקד מבצע הצליחה של תעלת סואץ בשלהי מלחמת יום הכיפורים). הניסיון של בגין לשלב את שרון בממשלה התקבל בעין יפה. מבצע ההתנחלויות מעבר לקו הירוק, עליו ניצח שרון, התבצע בתיאום מלא איתו. ואולם, כששרון התמנה לשר הביטחון וניהל את המלחמה בלבנון, התוודע בגין אל הפן האחר שלו. לימים (לפי העיתונאי דן מרגלית) אף אמר עליו: “שרון הוא גנרל מזהיר, אבל אדם נתעב”.

הישגיו הצבאיים קיצרו את המסלול הפוליטי והנחיתו אותו היישר לצמרת השמרנית של מפלגת המרכז. ואולם, מהלך זה נתקל בהתנגדות של אנשי הציונים הכלליים במפלגה הליברלית. בישיבות ההנהלה לא גילה שרון שמץ של מקוריות ולא תרם לדיון האקטואלי. עיקר דבריו נסב על ‘איך להוות כוח’, ‘לגבש מחנה’ וכדומה. הוא לא התעניין בנעשה במפלגה ובסניפיה, ועד מהרה הצטייר כנטע זר.

ב-1973 הוענק לשרון כרטיס חבר, והוא נבחר ליו”ר הוועדה המדינית של מפלגת המרכז. הוועדה מעולם לא זומנה. לעומת זאת, שרון טרח להבליט את כישוריו בפוליטיקה פנימית, במגעים ניהל עם ראשי מפלגות ‘ננסיות’ שבראשן עמדו שמואל תמיר, צבי שילוח, אברהם יופה, משה שמיר ויגאל הורוביץ. לא פעם הוזכר שהוא נכנס לפוליטיקה משום שלא נבחר לרמטכ”ל.

“אתם פיטפטתם, אנחנו שפכנו את דמנו!”

באוגוסט 1973 כתב יוסף תמיר לרעייתו נעמי מכתב אישי, ובו תיאר את שרון במילים אלו:

“אריק שרון איננו איש מפלגה במובן המקובל של המילה. אין לו נאמנות חברית למסגרת והוא פועל בלא מעצורים. הדחף היחיד שמניע את האיש המגושם, השאפתן ועטור התהילה הצה”לית, הוא קידומו האישי במהירות האפשרית… שרון מצטייר ‘כעושה צרות’ המפלס את דרכו בשיטות בלתי-מקובלות”.

בעזרת שיטות אלו פילס שרון את דרכו לראשות הממשלה בשנת 2001. סיגנונו הולם להפליא את התיאור של תמיר במכתב לעיל. באחת מישיבות הנהלת גח”ל (גוש חירות ליברלים) הגיב תמיר לדבריו של שרון והזכיר לו שהוא “יושב בהנהלת מפלגה ולא במטה הכללי של צה”ל”. שרון הסמיק, הלם בכעס על השולחן ונהם: “כשאתם ישבתם ופיטפטתם, אנחנו שפכנו את דמנו!” אחר-כך קם ויצא מהחדר בטריקת דלת. עזר וייצמן ושמחה ארליך מיהרו אחריו, לפייסו ולהחזירו לישיבה.

לא חלף זמן רב ואריק שרון נטש את המפלגה הליברלית, בלי להיפרד מאיש, הקים את מפלגת שלומציון, תנועה להגשמת הציונות, ורץ במסגרתה לכנסת. התוצאות היו מאכזבות, שני מנדטים בלבד. חברו לסיעה, ח”כ יצחק יצחקי, פרש מהזירה הפוליטית, מפלגת שרון נעלמה מהמפה.