חזון אחרית הימים נוסח שטוקהולם

צירים מ-114 מדינות הסכימו פה אחד שעל האדם לשנות את יחסו לסביבה בה הוא חי, ממנה הוא מתקיים, ובה תלוי גורלם ועתידם של הדורות הבאים

מאת יוסף תמיר ("דבר", 11 ביוני 1982)

במיתולוגיה היוונית מסופר כיצד כבשה קסנדרה, בתו היפה של פריאם מלך טרויה, את לב אפולו, מלך השירה והשמש. אפולו המאוהב העניק לה את רוח הנבואה, העלמה נטלה את המתנה, אך דחתה את חיזוריו. אפולו הנבגד נקם בה וגזר עליה, שנבואותיה יפלו על אוזניים אטומות, אף שיתגשמו בסופו של דבר. כך היה כשחזתה מראש את נפילת מולדתה, טרויה, בידי היוונים. איש לא האמין לנבואתה, ועל כך נאמר "לא חרבה טרויה אלא על שלא האמינו לקסנדרה".

נבואות קסנדרה הפכו שם נרדף לתוכחה קשה, שהשומעים מסרבים להאמין לה. כך, למשל, ארע בזמנו לתומאס רוברט מאלטוס, כלכלן וסוציולוג בריטי בן המאה ה-19. הוא קבע שהאנושות מתרבה במהירות רבה יותר (בקו גיאומטרי), מאשר האמצעים הנדרשים לקיומה (בטור אריתמטי).

'חוק מאלטוס' עורר בזמנו - ובמשך עשרות שנים לאחר שפורסם - פולמוס ציבורי וגלי ביקורת. המתקפה החריפה ביותר עליו הייתה מצד הכנסייה הקתולית השמרנית. ביקורת נמתחה גם על-ידי אנשי מדע ומדינאים. הללו כפרו ב'נבואת קסנדרה' של מאלטוס, המזהירה מפני התפוצצות האוכלוסין. כל זאת, עד שבאה ממשלת סין, השולטת על חמישית מאוכלוסיית העולם, והטילה לאחרונה הגבלות חמורות על ילודה לא-מתוכננת. הסיבות לצעד זה דומות להפליא לאלו שהגדיר בזמנו אבי התיכנון המשפחתי.

ריבוי האוכלוסין מדאיג כיום את כל מדינות העולם. במערב ובארצות מזרח אירופה, צומצמה הילודה באופן משמעותי. מספר מדינות הגיעו לנקודת האפס. ולמרות זאת, מומחים צופים התפוצצות אוכלוסין מדאיגה. בתוך עשרים שנה יגדל מספר בני-האדם בשני מיליארד. הריבוי המהיר ביותר הוא בעיקר בעולם הנחשל. בדרום מזרח אסיה, באמריקה הלטינית ובאפריקה, יש אוכלוסיות מזות רעב, החיות בתנאים תת-אנושיים, ללא קורת גג ומים נקיים לשתייה, שלא לדבר על חינוך ותעסוקה, טיפול רפואי או רווחה.

המשאבים בארצות 'הדרום' המפגר אחר ה'צפון' התעשייתי, מבוזבזים על אנרגיה. באחדות מהן, מאז 1970, עם העלייה התלולה במחירי הנפט, ההוצאה הלאומית על דלק מגיעה לכדי 70-60 אחוז מתקציבן. חבית נפט שעלתה עד אז 1.80 דולר, עולה כיום, בתחילת 2006, מעל 60 דולר!

הגורם האחר שהורס את כלכלת הדרום, הוא אי-הבנת השפעת יחסי הגומלין בין מעשי האדם לבין סביבתו הטבעית, שהיא מקור החיים שלו. אוצרות מים ומחצבים, יערות-העד והצמחייה מנוצלים באכזריות עד תום. התגברות התהליך הזה מקרבת את האסון הבלתי-נמנע.


מדברים על "דמוקרטיה אקולוגית"

בעולם מעורער זה אירע לפני עשר שנים מאורע חריג. ביוזמת שוודיה, הרגישה לאיכות הסביבה, התקיימה בתחילת יוני 1972 "ועידת סטוקהולם לסביבת האדם". הייתה זו הוועידה המוצלחת ביותר בתולדות כינוסי האו"ם. כ-2000 צירים מ-114 מדינות, ובהן משלחת ישראל, שכללה את אבא אבן, דוד הורביץ, יוסף תמיר, עזריה אלון ואורי מרינוב, הסכימו פה אחד שעל האדם לשנות את יחסו לסביבה בה הוא חי, ממנה הוא מתקיים, ובה תלוי גורלם ועתידם של הדורות הבאים.

המסר של ועידת סטוקהולם היה נחרץ: החיים על פני כדור הארץ בסכנה, בגלל התערבות האדם בנעשה בקליפת כוכב הלכת שלנו. חובה לאזן את הפיתוח ולבצעו ללא הרס. יש לשמור מכל משמר על מקורות המים הנקיים, על האוויר הצח, על האדמה המניבה. יש לשמר את הטבע ככל האפשר, למחזר חומרים משומשים, לצמצם זיהומים ומטרדים לסוגיהם ולהגביר את הפיקוח והפיתוח של אמצעים לשמירה על היקום הנתון בסכנת חורבן איטי, אבל שיטתי.

"פיתוח ללא הרס" היה לסיסמת העידן האקולוגי. הגישה החדשה אומצה על-ידי עשרות מיליוני שוחרי סביבה. הממשלות נערכו לעסוק בסוגיות אלו. ב-117 מדינות הוקמו משרדי סביבה ושירותים מתאימים. נוסדUnited Nations Environmental Program , הגוף הבינלאומי של האו"ם המפעיל תוכניות להגנת הסביבה. בחלקים רבים בעולם החלו מדברים על "דמוקרטיה אקולוגית", כתשובת-נגד למושגים "צמיחה בכל מחיר" או "חברה צרכנית ללא גבולות".

פיתוח תוך הרמוניה עם הסביבה דירבן תעשיות עתירות ידע למניעת מטרדים אקולוגיים, הוליד מפעלים לניטור, לבניית ציוד למיחזור חומרים ולמניעת זיהומים, עודד ענפי ספרות וחינוך מסועפים בכל הארצות המפותחות ואף המתפתחות, וחולל מפנה באורח החשיבה של אוכלוסיות שלמות.


מינימום הרס עצמי

בישראל, שום ממשלה לא דנה במסקנות סטוקהולם 1927, לא ביצעה עד כה שינויים מינהליים ולא הקימה משרד לענייני סביבה, כמקובל כיום ברוב מדינות העולם. אך המודעות לחשיבות איכות החיים והסביבה חדרה לחברה הישראלית. כל המכללות מלמדות כיום לימודי סביבה גבוהים, במערכת החינוך מתחילים ליישם חינוך סביבתי מקיף: הציבור ער ורגיש לפגיעה בטבע, בנוף ובסביבה, ודורש שיקול-דעת בפעילות התיכנון והבינוי. כמו במדינות אחרות בעולם, מניעיו אינם פוליטיים או מפלגתיים. מפלגות "הירוקים" שנוסדו בגרמניה, בריטניה וצרפת, צצו ונפלו ברחבי תבל.

עיקר מאבקם של תומכי רשימות אלו הוא נגד נשק גרעיני, תחנות כוח גרעיניות וצמיחה כלכלית מואצת. כוחות אלו נדחפים על-ידי רדיקלים לסוגיהם. אך שוחרי הסביבה ברחבי העולם נושאים את נס איכות החיים והסביבה לא מתוך שלילת הקיים בלבד, אלא להפך, מצמידים את הגנת הסביבה לתועלת שתצמח משימור מקורות החיים.

כיום יש בידי האדם האמצעים הטכנולוגיים לפתח, לבנות, להרחיב ולהגביר את הצמיחה הכלכלית, מבלי לערער את האיזון בטבע. לדוגמה, אילו הושקעו בתחנת-הכוח בחדרה עוד 120 מיליון דולר לבניית מתקן לזיקוק האוויר מתחמוצות גופרית, היו השפעות תיפעול התחנה על הסביבה מזעריות והנזק לחקלאות, לתיירות, לצומח ולחי ברדיוס של 30 קילומטרים - אפסי.

בזכות ועידת סטוקהולם ו'הצהרת הכוונות' שלה, על 109 סעיפי ההמלצות לפעולה שאושרו על דעת נציגי כל האומות, יכול עולמנו להתקדם לקראת המשך הפיתוח במינימום הרס עצמי.

אף-על-פי-כן, סיכויי העתיד הם עדיין בגדר 'נבואות קסנדרה', אם לשפוט על-פי דו"ח הבנק העולמי לשנת 1981 וכן דוח 'גלובל 2000', שהוגש לפני כשנה לנשיא ארה"ב. הסיבה לתחזיות הקודרות נעוצה בקצב ובמימדים שבהם פועל האדם בניגוד לאינטרס העליון שלו - הקיום.

הערה לסיום: ב-2005 הוכח שאוכלוסיית תבל ונציגיה אינם מסוגלים להתלכד ולקדם פעולה של ממש לבלימת התערערות סדרי בראשית, עליהם מושתת כדור הארץ. האמנות להגנת הסביבה אינן נאכפות.