הגיעו מים עד רפש

יוסף תמיר שם קץ ל'קשר השתיקה' של המימסד הפוליטי והמקצועי, סביב משק המים המידלדל. כשהעלה במליאת הכנסת, ב-1971, את "בעיית זיהום הכינרת והסכנה שבהרעלת מימיה", הורם המסך מעל המחדל, לו היו שותפים שרי החקלאות לדורותיהם

אוצר המים המדולדל של ישראל, הופקד מאז ימיה הראשונים של המדינה בידי שרי החקלאות, שליחי ההתיישבות. מטבע שליחותם, הפכו השרים בעלי עניין בכל הקשור בכמויות המים שהוקצו לחקלאות ולקביעת תעריפיהם. נציבי המים יישמו את מדיניות הממונים עליהם בלי עירעור.

התוצאה הייתה שמשק המים נוצל באופן בלתי אחראי. חקלאים גידלו נטיעות ומטעים זוללי מים, בכמויות אדירות ובמחיר מגוחך. מטעי הכותנה והפרדסים הם שתי דוגמאות לשימוש מופרז במים שפירים, שישראל לא התברכה בהם בשפע. באותן שנים גמאה החקלאות למעלה משני-שלישים מצריכת המים בארץ.

בשנת 2005, ירדה צריכת המים לחקלאות לכדי חמישים אחוז, מחציתה באה ממי שפכים שעברו תהליכי מיחזור וטיהור. המים הזכים המסופקים לשילטון המקומי, אובדים בחלקם בגין צנרת מיושנת, מחלידה ודולפת. העיריות מקבלות את מי הכינרת מהמוביל הארצי, ומוכרות אותם לצרכנים הביתיים ברווח המוזרם לקופתם. עיריות בודדות בלבד השקיעו בחידוש הצנרת.

הניהול המרושל של משק המים, אדישות המימסד והשימוש הבזבזני במצרך קיומי זה, הניעו את יוסף תמיר להעלות במליאת הכנסת, עוד בשנת 1971, את "בעיית זיהום הכינרת והסכנה שבהרעלת מימיה". היה זה דיון ראשון בתולדות הכנסת, בנושא משק המים.


מרבית ההמלצות נגנזו

בניית המוביל הארצי הושלמה בשנת 1964, והמשאבות הענקיות שהתקינה חברת מקורות באתר ספיר, לשפת הכינרת, נכנסו לפעולה. כמות המים הנשאבת מהאגם הנה 450 מיליון מטר מעוקבים (ממ"ק) בממוצע לשנה. כמו כן, הכינרת מספקת מים ליישובים המקיפים אותה וליישובים חקלאיים בגליל התחתון ובדרום הגולן וכן 50 מיליון ממ"ק לממלכת ירדן (כמתחייב מהסכם השלום שנחתם בין שתי המדינות). בסך-הכל, נשאב מהכינרת כשליש מצריכת המים הכוללת של ישראל.

ב-29 במרץ 1971, עלה יוסף תמיר לדוכן המליאה וטען שמדינת ישראל מנצלת ניצול יתר את מקורות מימיה המזדהמים והולכים. הורדת מיפלס הכינרת גורמת לתופעות-לוואי של ריבוי אצות, בעוד חופי האגם הפכו נחלתם הפרטית של 'פולשים' ובעלי עניין.

שר החקלאות, חיים גבעתי, שהשיב בשם הממשלה, שיבח את היוזמה של תמיר ואת אופן הצגת הבעיה. הנושא הועבר לטיפול ועדת הפנים ואיכות הסביבה. בחודש מאי 1972 סיימה הוועדה את עבודתה, והניחה על שולחן הכנסת מסמך המלצות בן 23 פרקים.

המלצה 18, לדוגמה, קבעה כי "יש להפעיל ללא דיחוי מערכת אירגונית אחת לתיאום בין כל גורמי הביצוע והמחקר של משק המים. זאת, על-מנת לרכז ולתאם את בעיות המים בידי גורם אחד".

גורל המלצה זו היה כגורל יתר המסקנות בדו"ח. רובן ככולן נגנזו. כך גם תשובות השרים לעשרות שאילתות, שהגיש תמיר לשרי החקלאות והתשתיות לדורותיהם. יוצא מן הכלל אחד היה מנכ"ל משרד הפנים באותן שנים, חיים קוברסקי, שקידם את כינון מינהלת הכינרת.

אין צידוק לשאיבה חופשית

ב-28 בנובמבר 1979 שב יוסף תמיר והעלה על סדר יומה של מליאת הכנסת, את נושא מצוקת המים בארץ, שנגרמה כתוצאה מניהול כושל. הנקודות העיקריות בדבריו היו:

א. צריכת מים עולה על המותר, בהתחשב במקורות האוזלים של הכינרת ומי התהום.

ב. חובה להיערך לקראת הגידול הצפוי בצריכת המים. הדבר יחייב השקעה של מיליארדי שקלים בעשרים

השנים הקרובות, לצורך פיתוח מקורות נוספים.

ועדת הכנסת לאיכות הסביבה דנה בדברי מנכ"ל משרד החקלאות, נציגי משרד האוצר, הנהלת מקורות ונציגי אירגוני החקלאים, והגיעה למסקנות והמלצות כדלהלן:

1. הוועדה רושמת לפניה את הודעת נציב המים, כי שתי עונות הגשמים האחרונות (1977 ו-1979), שהיו ברוכות ממטרים, לא מאפשרות עדיין שאיבת מים לא-מבוקרת. שאיבת יתר עלולה לגרום להמלחת מי התהום ולחבל באיכותם, באופן שאינו ניתן לתיקון.

2. הוברר לוועדה כי תצרוכת המים, העומדת כיום על 1.9 מיליארד ממ"ק (כולל יהודה שומרון ורצועת עזה), תגיע בסוף המאה ל-2.5 מיליארד ממ"ק. אז ימוצו מקורות המים הקיימים, לרבות מי ביוב מוחזרים, וייווצר פער בין ההיצע והביקוש למים.

3. לוועדה הוברר כי ספק רב אם תפותח עד אז שיטה להתפלת מי ים, שתאפשר הפקה בתנאים כלכליים.

4. הוברר לוועדה כי המשק החקלאי לא יוכל לשלם את מלוא עלות ייצור המים הצפויה, נוכח עליית מחירי הדלק בעולם והתייקרויות העלויות המקומיות.

5. הוועדה קובעת כי במידה שמשק המים לא ייערך לקראת סוף המאה, ימצא הדבר ביטוי בכמה תופעות שליליות כגון: מאבק סקטורים על כמות המים המוגבלת; צימצום ההתיישבות והקטנת הייצור החקלאי; הרס משקים חקלאיים; זיהום מקורות ומאגרי מים עקב שאיבת יתר; פגיעה באיכות החיים וטיב הסביבה. שרי החקלאות באותה עת היו שמחה ארליך ואריאל שרון.

6. הוועדה התרשמה כי לא נעשה די בתחום איגום המים.

לאור האמור לעיל ממליצה הוועדה:

א. תימשך הפעולה לחינוך ולהדרכת הציבור למשטר חיסכון במים (הערת תמיר: דבר לא נעשה במשך

עשרות שנים בתחום החיסכון במים. האוצר לא היקצה כספים למטרה זו).

ב. ייבחנו אמצעים למניעת ביזבוז מים ברשויות מקומיות ובמוסדות ציבור על ידי הצרכנים הפרטיים

(מעט מאוד נעשה, אם בכלל - י.ת.).

ג. לגבי ענף החקלאות, הצורך את מרבית המים בישראל, יינקטו הצעדים הבאים: 1. תיבדק הקצאת מים

לצרכנים גדולים, במגמה לייעל את השימוש; 2. תישקל אפשרות סיבסוד מחיר המים בשיעור מסוים.

ד. ייעשו מאמצים לשיפור איכות המים ומניעת זיהומם, הן בפעולות להעלאת איכותם ככל הקשור למי

שתייה לחקלאות ולשימושים אחרים (סעיף זה טופל - י. ת. )

ה. משרדי החקלאות והאוצר וכן ועדת הכספים של הכנסת, יקצו סכומים לפעולות חיונית בתחום משק

המים ובהן: פיתוח מקורות מים חדשים, ובכלל זה התפלה, ובחינת האפשרות של שימוש באנרגיה

גרעינית לצורך זה; פיתוח אמצעי הולכה והחדרה של מים למי התהום; פיתוח מערכות לטיהור שפכים.

ו. הוועדה פונה לשר החקלאות לדווח לה בתוך שישה חודשים על מימוש המלצותיה.


ביקורת קשה על שרון

שר החקלאות דאז, אריאל שרון, השיב ואמר בין היתר: "חומרת המצב ידועה. נוכח המצב הכלכלי והקשר שלו למשק המים, הרחקנו לכת ואמרנו כי הממשלה תדון בבעיה אחת לשנה. נציב המים יוזמן לדווח על המשך העבודות".

מאוחר יותר התמנה אריאל שרון לשר התשתיות. אחד מתנאיו לקבלת התפקיד, היה העברת האחריות על משק המים ממשרד החקלאות למשרד התשתיות. נציב המים באותה עת היה מאיר הן-מאיר, ותיפקודו היה שנוי במחלוקת.

בדו"ח ועדת החקירה הפרלמנטרית למשק המים משנת 2002, נמתחה ביקורת קשה מאוד על השנים בהן כיהן שרון כאחראי על משק המים. עם זאת, מחברי הדו"ח נמנעו מלנקוב בשמו ובשמות שרים אחרים, שהיו אחראים למצב משק המים, והסתפקו בציון שמות נציבי המים.

לתמיר היה ברור שעל הכינרת מרחפת סכנה. זאת, עוד בטרם נודע בעולם גורלם המר של הגדולים באגמי תבל, ימת בייקל בסיביר וימת אראל בקזחסטאן. ימות אלו, שנוצלו בהוראת סטאלין להשקיית שדות הכותנה העצומים בסביבתם, יובשו וזוהמו ברעלים כימיים. מיליוני בני-אדם החיים באזור, לקו עקב כך במחלות קשות.


מדיניות של מחדל אקולוגי

בינואר 1990, כונס ב'בית סוקולוב' תל-אביב המושב השנתי של האגודה לאקולוגיה ומדעי איכות הסביבה, בה חברים אנשי אקדמיה, חוקרים ומדענים העוסקים בנושאי סביבה. נושא הכינוס: "מדיניות משק המים ויישומה". יוסף תמיר, חבר כבוד באגודה, שהתבקש לכהן כיו"ר המושב, הציב תנאי מוקדם: בדברי הפתיחה הוא יאמר כל אשר על ליבו בעניין משבר משק המים והאחראים לו.

וכך, מול אולם מלא מפה לפה, בו נכחו נציבי המים לדורותיהם, אנשי אקדמיה ומומחים לענייני מים, פתח תמיר במתקפה. "במרוצת עשרים השנים האחרונות ניהלו כל ממשלות ישראל, שרי החקלאות והתשתיות שמחה ארליך ואריאל שרון ונציבי המים שמינו, צמח ישי ומאיר בן-מאיר, מדיניות של פושטי רגל! ביסוד השיטה היה מונח העיקרון של משיכת יתר ממקורות המשאב המוגבל, כשהכל יודעים שלאוברדרפט הזה אין כיסוי.

"מדיניות זו גבלה במחדל אקולוגי", המשיך תמיר. "היא הפקירה את משק המים ורבים ממקורות המים, בעיקר ברצועת מישור החוף, אבדו לעד עקב זיהום והמלחה (חדירת מי ים לאקוויפר החוף)". באולם נשמעו קריאות הסכמה, לצד מחאות של נציבי המים ותומכיהם מהאקדמיה.

הנהלת אירגון חיים וסביבה זימנה באותה עת ישיבות מיוחדות, שעסקו במשק המים. שלושה נציבי מים, צמח ישי, מאיר בן-מאיר וד"ר דן זסלבסקי (הטכניון, חיפה), נכחו בנפרד בישיבות. הנהלת חיים וסביבה מתחה ביקורת קשה על אופן ניהול משק המים בעידן, שבו כל בר-דעת היה מודע למשבר החריף.

דן זסלבסקי היה נציב המים היחיד, שהתריע על מחדלי הממסד המסורבל והבירוקרטי. הוא התפטר לאחר שהבין כי לא יוכל לשנות דבר. בכנס בנושא שהתקיים מאוחר יותר, בגני התערוכה בתל-אביב, קבע פרופ' זסלבסקי ש"אופן ניהול משק המים גובל בטימטום".


פרי באושים של מחדל מתמשך

מצוקת המים בישראל הפכה עם הזמן לנושא ציבורי, שעורר עניין רב גם בתקשורת. ביולי 2001 החליטה הכנסת להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא משק המים, והטילה עליה שתי משימות: להצביע על הגורמים האחראים למשבר, ולהמליץ על פעולות דחופות וצעדי חירום. ביוני 2002 הונח על שולחן הכנסת דו"ח מפורט על משבר המים בישראל, ובו המלצות רבות וענייניות - אבל שום מילה על הגורמים הפוליטיים האחראים למשבר...

ואלה מסקנות ועדת החקירה הפרלמנטרית, אשר אוששו את טיעוני תמיר בנושא: "משק המים מצוי מזה למעלה מ-30 שנה במשבר עמוק ומתמשך. הוא הגיע לאחרונה לנקודה קריטית. המשבר בא לידי ביטוי בהידלדלות המים ובגירעון מצטבר של כשני מיליארד מטרים מעוקבים, במאגרי המים הטבעיים של ישראל".

סעיף 2 בדו"ח קובע: "תוצאה עגומה ומדהימה זו היא פרי באושים של מחדל מתמשך של הממשלות בישראל, שהתעלמו מהכתובת רבת השנים שעל הקיר. המשבר הוא מעשה ידי אדם" (עם זאת, לחברי ועדת החקירה לא היה אומץ לב לנקוב בשמות האחראים למחדל, היינו, שרי החקלאות, הפיתוח והתשתיות לדורותיהם)

דו"חות מבקר המדינה הקדימו את ועדת החקירה, בביקורתם החריפה על התנהלות משק המים. הביקורת נמתחה על משרדי ראש הממשלה, החוץ, הדתות, הבריאות, הפנים והביטחון. שני משרדים - המדע ואיכות הסביבה - ניסו לתקן את המצב, אך השפעתם הייתה אפסית.

בשנות ה-90' הציע תמיר לאמץ את הדגם הירדני והמצרי, ולכונן משרד ממשלתי למשק המים שבראשו יעמוד שר לענייני מים. ההצעה לא התקבלה. היום, בשנת 2006, עדיין מעורבים שישה משרדי ממשלה במשק זה.

מלחמות המים

ב-31.7.2005 פורסם במגזין הכלכלי The Marker מאמר שכותרתו: "האם יפסיקו השרים את מלחמת המים?" בין היתר נאמר בו: "אחד-עשר גופים, בהם שישה משרדי ממשלה, מעורבים במשק המים. לדברי מקורבים, עבודת התיאום במשק המים לא תסתיים לעולם, משום שאף גוף אחד אינו מוכן לוותר על סמכויותיו".

בעת כתיבת שורות אלו מסכם שמעון טל, נציב המים מאז יולי 2000, תקופת כהונה קשה בה ניצב כמעט יחידי מול חומה בירוקרטית חסרת רגישות ואטומה. הדוגמה האחרונה היא הצעת נציבות המים ליזום, בקייץ 2005, מסע הסברה ארצי לחיסכון במים. ההצעה בוטלה לאחר שהאוצר לא מצא תקציב למימונה.

קטע מסגרת:

על תע"ש וחוסר המעש

הטרגדיה של משק המים, היא שהמזהמים הגדולים של מי התהום ונחלי הארץ הם דווקא תעשיות ממלכתיות ובהן: מפעלי התעשייה הצבאית, בתי הזיקוק והתעשיות הפטרוכימיות.

באוגוסט 2005 פירסם הארץ דו"ח קשה על ממדי הזיהום במפעל תע"ש ברמת השרון. שפכי המפעל, שהכילו חומרים רעילים ומתכות כבדות, גרמו לזיהום תת-קרקעי ברדיוס של עשרה קילומטרים. עקב כך, בארות מים רבות בישובי הסביבה נסגרו בהוראת משרד הבריאות.

עיריית רמת השרון ניסתה לטהר את הבארות, ללא הצלחה. בשנת 2004 הוחלט לאטום את הבארות המורעלות ולהתחבר למוביל הארצי.

בתחילת שנות ה-70' עמד יוסף תמיר בראש ועדת כנסת לאיכות הסביבה, שביקרה במפעל התעשייה הצבאית ברמת השרון. בין היתר, היא ניסתה לברר את אמיתות הידיעות שהתפרסמו בעיתונות, ולפיהן זיהומי התעשייה הצבאית הגיעו עד חוף הים, באזור מלון דן-אכדיה בהרצליה.

כתב הטלוויזיה מיכה לימור, סקר וצילם את המתרחש בשטח עבור התוכנית כלבוטק, בהנחיית דניאל פאר. מנהלי התעשייה הצבאית הכחישו בכל תוקף שהמפעל מזהם. למרבה הצער, הסרטים לא נשמרו בארכיון הטלוויזיה והושחתו. כיום הוכח שתע"ש ומנהליו אחראים לזיהומים חמורים של מי התהום, והכל בשם ביטחון ישראל...