משרד האיכות האבודה

כותרת מישנה: עשרים שנה של דיונים, התנגדויות, דחיות וסחבת אין-סופית חלפו מהיום בו העלה יוסף תמיר לראשונה את ההצעה לכונן משרד לאיכות הסביבה ועד התגשמות החזון



לאחר שכיהן כחבר מועצת עיריית תל-אביב-יפו וראש סיעת הציונים הכלליים (1965-1959), ולאור הניסיון הרב שרכש כמזכ"ל המועצה הכפרית של פתח-תקווה (1950-1945), היה זה אך טבעי שיוסף תמיר, ח"כ טרי, ייבחר לוועדת הפנים של הכנסת השישית (1965).

יוזמתו הראשונה חוללה הפתעה. תמיר ביקש להעלות על סדר-היום של הוועדה את "בעיית הזיהום הסביבתי וסכנותיו". חברי הוועדה בחנו אותו בתמיהה ותהו אם מדובר בהצעה רצינית. הח"כ הוותיק, יצחק גולן (המפלגה הפרוגרסיבית), איש קיבוץ תל-יצחק, אף הגיב כך: "לא שמענו אף פעם אחת בכנסת רעיונות כאלו שאינם מובנים לנו. במה מדובר?"

אך תמיכתו של יו"ר הוועדה, מרדכי סורקיס, ראש עיריית כפר סבא, הביאה לפתיחת הדיון הראשוני בנושא הסביבתי, שהתפצל לאחר מכן לנושאים משניים: זיהום אוויר, זיהום מים, בעיות התיכנון והבינוי של המדינה וההגנה על האדמה המניבה. לאחר שלוש שנים התכנסה בכנסת השדולה הראשונה שיזם תמיר, במגמה לכונן קבוצת-לחץ פרלמנטרית. תחילה קרא למוסד 'שֶדֶל'. כשהדברים התפרסמו בעיתונות התקשרו אליו מהאקדמיה ללשון עברית והבהירו לו, כי "ללובי יש לקרוא שדולה ולא שֶדֶל". כך נולדה השדולה הראשונה של ח"כים למען הסביבה.

בסוף שנת 1970 נמנו על חבריה: זלמן שובל ואליעזר שוסטק (הליכוד), שמחה ארליך, בן-ציון קשת ואברהם כץ (גח"ל), מרדכי סורקיס, עוזי פיינרמן, משה ורטמן ודב זקין (העבודה), זבולון המר ודניאל לוי (מפד"ל), אברהם ורדיגר (פאג"י), אליעד ניסים (פרוגרסיבים), שלמה לורנץ (אגודת ישראל). יוסף תמיר נבחר ליו"ר השדולה.

הישיבה התקיימה בחדר צדדי סמוך למיזנון הכנסת. הישגה הממשי, בנוסף ליחסי הציבור המוצלחים שקיבלה, הייתה העובדה שיו"ר הכנסת דאז קיבל את יוזמתה של השדולה וכונן ועדת כנסת אד-הוק לאיכות הסביבה (ינואר 1972). בחלוף שנתיים, הקואליציה שבראשה עמד ח"כ משה ברעם (עבודה), החליטה להיענות לשדולה ולכונן ועדה סטטוטורית לאיכות הסביבה, שחוברה לוועדת הפנים. בשנת 1974 (בכנסת השמינית) נבחר תמיר לעמוד בראש הוועדה המורחבת.

זכות ראשונים לפעילות החוץ-פרלמנטרית שמורה ל"ועדה הישראלית הלאומית לביוספרה ולאיכות הסביבה", בראשותו של פרופ' מיכאל אבן-ארי (חוקר העיר המדברית עבדת). חבריה נמנו עם טובי המדענים והאקדמאים מהטכניון בחיפה, האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת תל-אביב ומכון וייצמן למדע ברחובות. את פעילות הוועדה ריכז ד"ר אורי מרינוב, לימים מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה. החבר היחיד במוסד המכובד והיוקרתי הנ"ל, שלא בא משורות האקדמיה, היה ח"כ יוסף תמיר.

המודל של ניקסון

את התביעה לכינון משרד ממשלתי חדש לאיכות הסביבה, העלה יוסף תמיר לראשונה בוועדת הפנים בשנת 1968. היא חודשה ביתר תוקף בהזדמנויות שונות, בהסתמך על החלטת נשיא ארצות-הברית, ריצ'ארד ניקסון, להקים

ב-1972 את הסוכנות האמריקנית להגנת הסביבה (EPA).

יוסף תמיר נסע לוושינגטון בשנת 1975, ונפגש שם עם ראש EPA. בשובו ארצה, חידש את המערכה הפרלמנטרית והציבורית למינוי שר מיוחד לנושא הסביבתי. בוועדות הכנסת הרלוונטיות ובנאומיו במליאה, חזר על התביעה ללא לאות והדגיש את חשיבות יישומה.

התקשורת תמכה ברעיון של תמיר לכונן משרד מיוחד להגנת הסביבה, וייחסה לו חשיבות אקטואלית. לעומת זאת, פגישותיו בנושא עם ארבעה ראשי ממשלה - גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס ומנחם בגין - לא הניבו כל תוצאות.

גולדה לא הבינה במה מדובר והמליצה לתמיר לדון בעניין עם מנכ"ל משרדה, שמחה דיניץ. יצחק רבין, בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, הוזמן לישיבה מיוחדת של ועדת הפנים ואיכות הסביבה בראשותו של תמיר. רבין הקשיב לדרישה לכונן משרד מיוחד, אך נמנע מלהגיב. שמעון פרס השיב לתמיר: "קודם שלום, אחר-כך סביבה".

מנחם בגין הסתפק בהערת ביניים: "יוסף תמיר מייצג בעניינים האקולוגיים גם אותי".

ראש הממשלה היחיד שגילה עניין בנושא היה יצחק שמיר. בשלהי 1987 קיים שמיר בלשכתו בירושלים התייעצות רבת משתתפים, לדיון בבעיית הזנחת הסביבה בישראל. תמיר (שפרש מפעילות פרלמנטרית ופוליטית ב-1981) היה הראשון שהגיב לדברי ראש הממשלה: "אנחנו שבעי התייעצויות ועצות. כדי לקדם את הנושא יש רק דרך אחת והיא, לכונן משרד לאיכות הסביבה ולהציב בראשו את האדם המתאים לתפקיד".

לא חלפו אלא שבועות ספורים ויוסף תמיר הוזמן למשרד ראש הממשלה. יצחק שמיר ביקש לשמוע את דעתו בעניין המשך הטיפול הממשלתי בסביבה. העניינים התחילו להתגלגל במהירות. בתחילת 1988 צילצל הטלפון בדירתו של תמיר. על הקו היה ח"כ רוני מילוא, שבישר לתמיר כי ראש הממשלה שמיר הציע לו לכהן כשר איכות הסביבה הראשון בישראל.

מילוא הציע לתמיר את תפקיד היועץ האישי. תמיר הודה לשר המיועד על ההצעה, אך השיב בשלילה. הוא העדיף להמשיך בפעילות חוץ-פרלמנטרית, כיו"ר אירגון-הגג חיים וסביבה שאותו ייסד בשנת 1974.