בשם החוק

במרוצת הקריירה הפרלמנטרית העשירה שלו, הגיע יוסף תמיר מספר לא-מבוטל של הצעות-חוק פרטיות, שהפכו לחוקי מדינה. בכולן עברה כחוט השני הדאגה לאיכות החיים והסביבה של הכלל והפרט. שום חקיקה לא הייתה כפופה לתיקצוב האוצר

1971: יוזמה לכינון מוסד מבקר העירייה

משעה שמליאת הכנסת אישרה את הצעת תמיר לחייב עיריות במינוי מבקר, החל מסע מאורגן של ראשי עיריות ובעלי עניין שונים להגביל, ככל האפשר, את סמכויותיו של המבקר ואת מעמדו.

"הארץ", במאמר מערכת מ-15.5.1970, כתב: "הידיעה בדבר מצב הביקורת בעיריות, צריכה להדליק אור אדום אצל כל שוחרי טוהר המידות והייעול ברשויות המקומיות. במצב הדברים השורר כיום ברשויות המקומיות, אין עוד ספק שיש לחייב את כל העיריות במינוי מבקר, שסמכויותיו ומעמדו יוגדרו בחוק שמציע ח"כ יוסף תמיר. יש לקוות שההצעה תתקבל".

ראשי העיריות הגדולות התייצבו בזה אחר זה אצל ועדת הפנים, והביעו התנגדות ליוזמת תמיר. היו שם פנחס אילון, ראש עיריית חולון ויו"ר מרכז השילטון המקומי; יהושע רבינוביץ', סגן ראש עיריית תל-אביב יפו; ד"ר ישראל פלד, ראש עיריית רמת-גן וקובה קרייזמן, ראש עיריית גבעתיים.

התופעה שנתגלתה בעת חקיקת חוק נציב תלונות הציבור וקבילות החיילים (האומבודסמן) וחוק מבקר העירייה, כשנבחרי ציבור מנסים להגביל את הביקורת על מעשיהם - פסולה וראויה לכל גינוי. תופעה זו מטילה צל כבד על אמינותם וניקיון-כפיהם של נבחרי ציבור, המנסים לבלום ביקורת ממלכתית על מעשיהם.

חוק מבקר העיריות אושר, למרות ההתנגדויות. כיום הוא מהווה גורם כבד-משקל בדירבון מינהל תקין ברשויות המקומיות.


1972: חוק הריסה מינהלית של מבנים בלתי-חוקיים

אין בעולם עוד מדינה מתוקנת שבה הפכה הבנייה הבלתי-חוקית למכת מדינה, כמו בישראל.

בשווייץ, לדוגמה, הוצא צו הריסה לווילה מפוארת, כיוון שבעליה הגביה את הגג ב-14 סנטימטרים! בישראל השתרר בתחום הבנייה הבלתי-חוקית תוהו ובוהו מוחלט. בעת כתיבת שורות אלו (סוף 2005) מספר המבנים הבלתי-חוקיים וחריגות הבנייה במגזר היהודי נאמד ב-30,000, ובמגזר הערבי 40,000.

אוזלת-היד שמפגינות עיריות ומועצות מקומיות בכל הנוגע לאכיפת חוק התיכנון והבנייה, לצד חדירת אלמנטים פליליים לתחום הבנייה, היקנו לישראל מוניטין מפוקפקים של מדינה שעושה צחוק מהחוק.

בנייה בלתי-חוקית משבשת באופן קשה

ר ביותר תוכניות מיתאר ארציות ומקומיות של בינוי ערים, סלילת כבישים, שמירה על 'ריאות ירוקות' ותשתיות חיוניות. היא מעשירה עבריינים, מחבלת בנוף הארץ, עלולה לפגוע קשות במקורות המים התת-קרקעיים, מרבה זיהום והורסת את המרקם האנושי והפיזי של מדינת ישראל.

למרבה הצער, כל ממשלות ישראל הפגינו רפיסות בהתמודדות עם בעיות הפנים, על אחת כמה וכמה בבלימת התופעה שאין לה אך ורע בעולם.

באפריל 1972 הגיש יוסף תמיר הצעת-חוק פרטית, המאפשרת הריסה של מבנה בלתי-חוקי, מייד עם התחלת הבנייה. ההצעה גררה מתקפה של ראשי ערים, שרים וחברי ועדת הפנים ואיכות הסביבה, שהקלו ראש בחומרת התופעה והפגינו בורות, אדישות, אטימות ושלומיאליות.

היו שאמרו "מה איכפת לך אם סוגרים מרפסת?", או "מה האסון אם מוסיפים חדר נוסף לדירה?", או "למי זה מפריע אם סוגרים את קומת העמודים?" ערכים דוגמת שלמות ארכיטקטונית, אסטטיקה אורבנית, חזות המבנים והתאמת הבנייה לנוף והסביבה - לא עניינו את מבקרי החוק. למרות זאת, מליאת הכנסת העבירה את הצעת החוק לדיון בוועדת הפנים ואיכות הסביבה.

במהלך הדיונים אפשר היה להיווכח, כי נבחרי הציבור כלל לא הפנימו את חשיבות התיכנון הכולל ומשמעותו. חברי הוועדה החלו לכרסם ביוזמת החוק של תמיר ולהגבילו. לאחר שנה של דיונים אושר חוק המאפשר הריסה מינהלית בהליך מהיר. ואולם, בתהליך אכיפתו צץ אלמנט בלתי-צפוי: חשש מנחת זרועם של עבריינים שאיימו על מבצעי ההריסה. וכך, הרשות המקומית, מהנדס העיר והמשטרה נרתעו מאכיפת החוק.

תקצר היריעה מלפרט את הקשיים והמיכשולים שהערימו מתנגדי החוק במסלול החקיקה הארוך. במיוחד היה קשה להשלים עם אטימות המימשל, ביחס לאחת הבעיות הכאובות והמשחיתות ביותר.

בשנים האחרונות מוצאים צווי הריסה מנהליים למבנים חריגים, במגזר הערבי והיהודי כאחת. ברם, הפרת חוק התיכנון והבנייה נמשכת בריש גלי, מבלי שהרשויות יתמודדו ברצינות עם הבעיה. ישראל הפכה למדינת כל דאלים גבר.


1973: שיקום מחצבות נטושות

נופי הארץ בשנות ה-60' החלו מתכסים בפצעים מכוערים, רובם ככולם על אם-הדרך. המתהדרים בתואר אוהבי ארץ-ישראל, הם אלה שהפכו את מרחביה למדמנות דוחות.

בפגישה שקיים יוסף תמיר עם ח"כ ואלוף (מיל.) אברהם יפה, יושב-ראש רשות שמורות הטבע, בסוף אותו עשור, סיפר האחרון שמדי שנה בשנה ננטשות ברחבי הארץ עשרות מחצבות שחומר-הגלם שלהן אזל. מאחר ומחצבות אלו מהוות מפגע סביבתי ונופי, הוא ביקש עצה בעניין. כך נולדה יוזמת תמיר לחוקק חוק לתיקון פקודת המכרות, תחת הכותרת "שיקום מחצבות נטושות".

החוק קבע, כי פרומיל אחד מכל מכירה של מטר מעוקב חומרי חציבה יועבר לקרן לשיקום המחצבות, וכי הקרן תהיה גוף עצמאי ונפרד מהאוצר. מנגנון מיוחד יופקד על תיכנון וביצוע שיקום המחצבות הנטושות ברחבי הארץ. השיקום יתבצע בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ורשויות מקומיות ובשטחים המשוקמים יוקמו מרכזי ספורט, נופש, תיירות, בידור, ובמקרים נדירים, אף אתרי קבורה בקומות.

אלא שתמיר לא שיער בנפשו שחקיקה כה חיונית ומתבקשת, תימשך זמן כה רב ותיתקל בהתנגדויות של גורמים אנטי-סביבתיים ושל בעלי עניין, שנופי הארץ ויופייה מעניינים אותם כקליפת השום.

פקידי האוצר התנגדו לחקיקה בנימוקים אבסורדיים, כגון: ההיטל החדש יפגע ביציבות התקציב, יעלה את מחיר מוצרי החציבה וישבש את נוהלי משרד האוצר. הסתייגותם נדחתה על-ידי הכנסת.

החרו-החזיקו אחריהם חברות החציבה, שהעלו נימוקים שלא ממין העניין. כל ההתנגדויות הללו עיכבו את השלמת החקיקה במשך שנים.

בתחילת 2005 התבררה התמונה העגומה במלוא עליבותה: מ-500 מחצבות נוטשות לפני 30 שנה, זינק מספרן

ל-1800. עשרות המחצבות הבודדות ששוקמו, הפכו לאתרי נופש פורחים ושוקקי חיים. לעומתן, מאות מחצבות נטושות התמלאו בפסולת בניין עירונית ואשפה (שהוטלה שלא כחוק, כמובן), והפכו מפגע סביבתי-בריאותי ונופי מהגרועים ביותר.

בקופת הקרן הצטברו כ-300 מיליון שקלים. בעיסקה שנרקחה בין שר האוצר בנימין נתניהו, ראש הממשלה אריאל שרון ושר התשתיות אפי איתם (הממונה על המחצבות) סוכם להעביר את כספי הקרן לאוצר, בנימוק ש"ניהול הקרן לשיקום מחצבות התאפיין בליקויים ובמחדלים ביצועיים".

הקרן לשיקום המחצבות הפכה במחי יד לקרן לשיקום התקציב. כך דואגת ממשלת ישראל לשימור יופייה של ארץ הצבי, ההופכת בעל-כורחה לארץ אלף המדמנות.


1974: חוק גנים לאומיים ושמורות טבע

בעידן הפיתוח הטכנולוגי, הגברת התיעוש, הציפוף האורבני וריבוי כלי הרכב, חובה לשמור על סביבת האדם המיועדת לבילוי בחיק בטבע, בפארקים, הגנים ושמורות הטבע. חובה למצוא את האיזון בין 'הריאות הירוקות' לבין הפיתוח המואץ, המזהם ומשחית את הנוף.

אלא שהרשויות הממלכתיות התעלמו מכך במפגיע. תוך הפגנת קלות-דעת מקוממת, הן ניאותו לשנות את ייעודם של חלקים מהגנים הלאומיים ושמורות הטבע לאתרי בנייה ולשימושים נוספים.

יוסף תמיר החליט לבלום את התהליך בחקיקה. הצעתו נוסחה בפשטות: לא ייעשה שום שינוי באתרים עליהם חל חוק גנים לאומיים ושמורות טבע, אלא אם כן השינוי יאושר בוועדת הפנים של הכנסת.


1974: ייצוג הציבור במועצה הארצית לתיכנון ובנייה

עד אמצע שנות ה-70', הייתה המועצה הארצית לתיכנון ובנייה מורכבת אך ורק מנציגי משרדי הממשלה. רובם ככולם פקידים, עושי דברם של השרים. לראשונה בתולדות המדינה, שונה המצב באמצעות חקיקה שיזם יוסף תמיר, לפיה ניתן מקום לנציג הציבור. החוק, שהתקבל בשנת 1974, שיריין מקום במועצה לנציג "חיים וסביבה", אירגון-הגג של עמותת הגנת הסביבה בישראל.

בכך הסיר המחוקק את המחסום שהקימו השילטונות בפני נציגי האירגונים הלא-ממשלתיים (NGO), ואיפשר להם לקחת חלק בדיונים בנושא החשוב לציבור הרחב: התיכנון הפיזי של מדינת ישראל.


1976: חוק שמירת הניקיון
מה שמאפיין את היהודים בכלל והישראלים בפרט, היא הקפדה על הניקיון במטבח ביתם ובדירתם. לא כך בחדר המדרגות, בחזית הבית או ברשות הרבים.

מה הניע את יוסף תמיר לחוקק את חוק שמירת הניקיון? התשובה לכך התגוללה בראש חוצות: זיהום רשות הרבים על-ידי הפרט ואוזלת-היד של הרשויות המקומיות, לצד אדישות הציבור והשילטונות לזוהמה ולפסולת בחוצות הערים, באתרי הנופש, חופי הרחצה והגנים הציבוריים. עָם הסֵפֶר הפך לעָם הזֶבֶל.

במהדורת חדשות בטלוויזיה, במוצאי אחד החגים, נראו המוני מטיילים עוזבים את חופי הכינרת, מותירים אחריהם הררי אשפה. לשאלת המראיין מדוע הם אינם מנקים את השטח בו שהו, ענתה אם המשפחה בבוטות: "למה שאנחנו ננקה? יש ממשלה, שהיא תנקה!"

ראיתי לנגד עיניי את העיירה היהודית בגלות אוקראינה, שאנשיה היו טרודים ועסוקים בהישרדות כלכלית ואישית. רשות הרבים, הרחוב, החצר, הגן? הלא הם של הגויים, אז שהללו ידאגו לניקיונם. והמורשת הגלותית הזו עלתה לארץ ביחד עם הוגיה. עובדה: מאז קום המדינה לא עלה בידי הכנסת, הממשלה, משרדי החינוך, התרבות, הפנים והבריאות או השילטון המקומי, להקנות לציבור הרחב את תרבות הניקיון וטיפוח רשות הרבים, בדיוק כפי שהם נוהגים בדל"ת אמותיהם.

לאחר שהעברתי את הצעת החוק במליאת הכנסת, ומשם לוועדת הפנים ואיכות הסביבה, ציפתה לי עוגמת-נפש. היו חברי כנסת שפיקפקו בנחיצות החוק. אחד מחברי הוועדה אף טען שההצעה שלי מדיפה ניחוח גזעני ומכוונת בעיקר נגד יוצאי המזרח. האמת, שיוצאי פולין מטנפים את רשות הרבים לא פחות מעולי מרוקו.

כשהצעתי לאמץ את העונשים הנהוגים בברית-המועצות על זיהום ברשות הרבים, ספגתי קיתונות של ביקורת. התחושה המעיקה הייתה שלאיש לא איכפת מהדימוי של מדינת ישראל כפח אשפה ענק. אחרי ישיבות מייגעות נקבעו בחוק כללי האכיפה והקנסות על העבריינים, וכן החובות המוטלות על הרשויות המקומיות, המשטרה ומשרד החינוך בתחום זה.

חוק שמירת הניקיון נמנה עם דיני הגנת הסביבה החיוניים ביותר. בפועל, המצב השתפר אך במעט. הישראלי המכוער ממשיך ללכלך. בתחילת 2005 חטף ראש עיריית ירושלים על הראש מאורח אמריקני נכבד שהגיע לביקור רשמי והעיר למארחו: "אני בוש ונכלם לנוכח הזוהמה הרבה בחוצות ירושלים!"

בסוף אותה שנה ספגה ירושלים מנה גדושה נוספת של ביקורת, הפעם מצד המימסד הנוצרי. כתבת תחקיר בטלוויזיה חשפה את "גן הקבר" שבמזרח העיר במלוא עליבותו. האתר, אחד הקדושים ביותר לנצרות, הפך לשילוב של מזבלה ומשתנה ציבורית...


1976: הרחקת שילוט מצידי הדרכים

באמצע שנות ה-70' החלו משרדי הפירסום להשתלט על כל חלקה טובה (ופנויה) בטבע. שלטי חוצות גדולים ומנקרי עיניים, צצו בצידי הדרכים והפכו לא רק סיכון בטיחותי לנהגים, אלא גם כיעור סביבתי בלתי נסבל.

למרבה הפליאה, יוזמתו של יוסף תמיר להכפיל את מרחק השלטים משולי הכביש מ-100 ל-200 מטרים, לא נתקלה בהתנגדות. החוק אושר, ברם אכיפתו לקויה. מפרי החוק בכל ימות השנה הם מפעלים נכבדים וידועים, ובתקופות מערכות בחירות - גם המחוקק עצמו!


1977: חוק שיקום שכונות, שמירת בתים שיפוצם ואחזקתם

הצעת-חוק פרטית העוסקת בכורח להפעיל מנגנון לשיפוץ בתים ותחזוקתם ושיקום שכונות, הוגשה לכנסת במרץ 1977. היא הסתמכה על ממצאי סקר, שנערך שנים ספורות קודם לכן, ולפיהם, מספר יחידות הדיור הטעונות שיפוץ בשלוש הערים הגדולות, עומד על כ-260 אלף. ההזנחה, טען תמיר, מקשה על קליטת העלייה ופוגמת קשות בחזות הערים והיישובים.

הצעת-החוק נועדה לחייב בעלי בתים משותפים ושכונות, שהעזובה שולטת בהן בכיפה, לחסוך ולהתארגן כדי לשקם את המבנים. ההצעה גם קראה לחוקק חוקי-עזר עירוניים, לצורך יישום החוק. הממשלה בראשות מנחם בגין, אימצה את הרעיון בחקיקה ופעלה בהתאם.


נשק השאילתות

עד לכניסתו של יוסף תמיר לזירה הפרלמנטרית בכנסת השישית (1965), הייתה השאילתא אמצעי זניח במערכת היחסים בין הח"כים והממשלה. ותיקי בית הנבחרים התייחסו לשאילתא כאל מטרד ותו לא.

תמיר סבר אחרת. במהלך שש-עשרה שנות כהונתו בכנסת, הוא הגיש מאות רבות של שאילתות בתדירות שבועית. מנהג דומה אימץ אורי אבנרי ("העולם הזה"-כוח חדש).

ניסוח השאילתא ונושאה היו למלאכת מחשבת של בקרה, תגובה, גילויים ועמדות, עליהם נדרשו ראשי ממשלה ושרים להשיב בתוך פרק-זמן קצוב. במרוצת הזמן הפכה השאילתא לנשק יעיל, חריף ומושחז. הודות לה, נחשפו עובדות וגילויים חשובים ביותר מבחינה פרלמנטרית ומעשית גם יחד.

הביטוי המובהק ביותר לפעילותו הנמרצת של תמיר, ניתן בכינוי שהדביקו לו חבריו לכנסת - "מר שאילתא"...