הירוק הראשון

יוסף תמיר החל בפעילות ירוקה עוד בימים שבישראל התרכזו בעיקר בכיבוש השממה. השבוע הוא חוגג יום-הולדת 90, אבל בכל הנוגע למצב הסביבה, אין לו שום סיבה לחגוג. היום, לדבריו, יש יותר מודעות לסביבה, אבל ההרס והחורבן שולטים בכל.

מאת צפריר רינת (הארץ, 3.3.2005)

כמעט בכל פעם שמנהלי מפעלים בישראל מנסים לתרץ את הזיהומים שגרמו מפעליהם לנחלים, לחופי הים ולמי התהום, הם טוענים שלפני שלושה וארבעה עשורים לא הייתה מודעות להשלכות הזיהום הסביבתי ולצורך לטפל בו. אבל מי שטרח להקשיב, יכול היה לשמוע גם בסוף שנות ה-60' ובתחילת שנות ה-70' קולות צלולים ובהירים, שקראו לתעשייה ולממשלה לעצור את הזיהום המתגבר. אחד הקולות הבולטים היה זה של חבר הכנסת יוסף תמיר.

ביום ראשון הקרוב יחגגו לתמיר, בסינמטק בתל-אביב, את יום הולדתו ה-90. נציגי הממסד יבואו להביע הערכתם למי שהאשים את הממסד, בהרס סביבתי חסר אחריות. השתתפותם מוכיחה שהנושא הסביבתי אולי אינו בראש סדר העדיפויות הלאומי בישראל מבחינת תקציבים ומשאבים, אבל חשיבותו זכתה להכרה. לתמיר היה תפקיד מוביל בשינוי הזה.

הוא נולד ב-1915 בעיר ברדיצ'ב, אוקראינה, ועלה לארץ עם משפחתו ב-1924. קרוב לעשר שנים היה כתב הארץ ובין השאר דיווח לעיתונו מביירות ומדמשק. משנות ה-40' החל בפעילות ציבורית ופוליטית במפלגת הציונים הכלליים, ובשנות ה-60' נבחר מטעם המפלגה הליברלית לכנסת השישית, בה כיהן כשני עשורים. בתקופה זו החל בפעילות פוליטית ופרלמנטרית בנושאי סביבה, והקים את חיים וסביבה, אירגון-הגג של הירוקים.

בסוף שנות ה-80' היה תמיר אחת הדמויות המרכזיות ששיכנעו את ראש הממשלה אז, יצחק שמיר, להקים לראשונה משרד לאיכות הסביבה בישראל, לאחר שיותר ממאה מדינות בעולם כבר עשו זאת.

מה שמעניין במיוחד בביוגרפיה הזאת, שרוב פרקיה דומים לאלה של פוליטיקאים ואנשי ציבור אחרים, הוא שתמיר החליט דווקא בסוף שנות ה-60', כאשר גם במדינות רבות בעולם עדיין לא התעניינו בבעיות סביבה, ובישראל עסקו בעיקר בכיבוש צבאי או כיבוש השממה, להקדיש את כל מרצו לנושא שאז נקרא 'אקולוגיה'.


"החלטה סטליניסטית"

"שני דברים שהשפיעו עלי ופתחו אצלי את המודעות, נעשו על-ידי בן-גוריון בשנים הראשונות לקיום המדינה", מספר תמיר. "הראשון, ביטול המועצות הכפריות, שתפקידן היה לשמר את השטחים הפתוחים (תמיר עצמו עמד בצעירותו בראש המועצה הכפרית פתח תקווה - צ.ר.). השני, ההחלטה לייבש את החולה".

תמיר מגדיר את החלטת הייבוש "החלטה בעלת אופי סטליניסטי", בגלל ניסיון השילטון לעצב את הטבע לפי צרכיו,תוך התעלמות מחשיבותו וייחודו של הטבע. "זה היה מעשה אכזרי מאין כמוהו, שפגע בעולם של צומח וחי ובנוף ייחודי בקנה-מידה עולמי. לא יכולתי להשלים עם הגישה, שרואה בטבע רק כלי שימושי עבור האדם ומתיימרת לסדר ולארגן אותו".

כיום נהנה תמיר מהחיבוק החם של הממסד, ואינו מסתיר את שביעות רצונו בכל פעם ששרי איכות סביבה חדשים מכנים אותו 'מר סביבה' ומתייחסים אליו כאל מורה-דרך. אבל חיבוק זה לא מונע ממנו להמשיך ולהמטיר אש וגופרית על הממסד הישראלי, והוא פסימי כיום כפי שהיה תמיד. "מדובר בחורבן שיעסיק את ישראל יותר ממשברים כלכליים או ביטחוניים", הוא אומר. "לא הבנו שאנו יושבים באזור דל במשאבי קרקע ומים והשחתנו אותם לגמרי".

לעומת אנשי המשרד לאיכות הסביבה, הטוענים שחלו שיפורים משמעותיים בטיפול במזהמים למיניהם, תמיר מציין שכל נחלי החוף בישראל עדיין מתפקדים כמובילי ביוב, וחלקו הדרומי של נחל הירדן מזוהם ללא תקנה. ים המלח בתהליכי גסיסה בגלל ניצולו לצרכים תעשייתיים, וישראל וירדן, שגם לה תעשייה באזור, עושות יד אחת לחיסול הים.

לדבריו, רוב הזיהומים הסביבתיים נגרמו על-ידי מפעלים בבעלות ממשלתית, שלא פעם התכחשו לאחריותם ולא פעלו למנוע את הנזק. "כמעט כל המנהיגים שלנו היו ונותרו אדישים ומנוכרים לבעיות הסביבה, ולהשפעה שיש לנו על הביוספרה", אומר תמיר, "קח לדוגמה את בנימין נתניהו. הוא נשא נאומים של מיליוני מילים ולא שמעתי אותו מדבר על בעיות סביבה אפילו פעם אחת. היום, נתניהו משמש שר אוצר ומאשר למשרד לאיכות הסביבה תקציב מגוחך. זאת ועוד, משרדו השתלט על מאות מיליוני השקלים של הקרן לשיקום מחצבות, קרן שהוקמה בעקבות חקיקה שיזמתי".


האקדמיה מתגייסת

על אריאל שרון אומר תמיר, על רקע תמיכתו בתוכנית הקמת פארק איילון, שאולי כעת הוא התחיל להבין את עוצמת הפגיעה בסביבה. "זה קורה אחרי שנים של הרס בלתי נסבל של משאבי קרקע ומים, להם היה שותף בימים בהם כיהן כשר החקלאות ושר התשתיות".
קשה להתווכח עם תמיר על אחריותם של פוליטיקאים לתפישת כיבוש השממה שהרסה את הסביבה, אבל כמה מהם, ובהם בן-גוריון, הצליחו לפתח, תוך כדי ההרס שגרמו, גם את הכלים לשימור.

פרופ' יוסי כץ מאוניברסיטת בר-אילן, פירסם לאחרונה את ספרו לעצור את הדחפור, העוסק בכינון הכלים לשמירת טבע בישראל. הוא מציין כי בן-גוריון יזם ב-1950 ועדה להקמת פארקים לאומיים, וב-1962 עמד מאחורי חוק גנים לאומיים ושמורות טבע. "קיימים אזורים בארץ בהם חיים בממוצע 650 נפש בקילומטר רבוע", הסביר אז בכנסת. "צפיפות זו מחייבת הותרת מרחבים לא-בנויים, בהם יוכלו ההמונים להתרחק משאון העיר, לשאוף אוויר צח וללמוד את הטבע של הארץ".

תמיר אופטימי יותר בעניין המודעות הציבורית לשימור הסביבה, ומסכים שהיא העמיקה בשנים האחרונות. "אחד ההישגים החשובים בתחום הזה הוא התגייסות האקדמיה, והרחבת החינוך הסביבתי גם לבתי-ספר. יש כיום שיתוף-פעולה טוב יותר בין הגופים הירוקים, והם נהנים ממעמד מוכר במוסדות התיכנון. היו גם הצלחות במאבקים, כמו מניעת הקמת תחנת-הרדיו קול אמריקה בערבה, בטענה שהיא תפגע פגיעה קשה בנוף".


שבחים לעמרי שרון

שינוי נוסף התחולל בכנסת, שבה תמיר היה מרגיש כיום הרבה פחות בודד במאבקו. כיום יש בכנסת שדולה סביבתית פעילה במיוחד, וח"כים כמו רומן ברונפמן ולאה נס, מזמנים ללא הרף גורמים מזהמים לוועדות, לתת דין וחשבון על פעילותם, ויוזמים הצעות חוק בנושאי סביבה.

תמיר מכיר בשינוי שמתחולל ומציין במיוחד את חבר הכנסת עמרי שרון, העומד בראש השדולה הסביבתית בכנסת. "הוא מביא תועלת, כי הוא לוחש על אזנו של אביו ומשכנע אותו לתמוך במאבקים סביבתיים". עם זאת, לדבריו, רוב חברי השדולה הסביבתית עדיין רואים בבעיות הסביבה עיסוק צדדי.

ההישגים בנושא סביבה עדיין לא הביאו, לדעת תמיר, לשינוי מהותי במצב. "בישראל יש פולחן צריכה, מלווה בגידול אוכלוסייה, ויש התכחשות להרס הסביבתי. פוליטיקאים עדיין מתייחסים למינוי לתפקיד השר לאיכות הסביבה כאל עונש. מה שיכול לשפר את המצב הוא הקמתה של מפלגה ירוקה בדומה לדגם האירופי. מפלגה כזו עם כמה חברי כנסת, תוכל לשחק תפקיד בקואליציות ולהשפיע".

בשנים האחרונות גדלה התנועה הסביבתית בישראל ובעולם ואופייה השתנה: היא מגוונת יותר ושותפה גם במאבקים חברתיים. תמיר גילה הזדהות עם האקטיביזם הסביבתי והשתתף בהפגנה נגד כביש חוצה ישראל. הוא פחות מתלהב מתנועות ירוקות בעולם שאימצו, תפיסת-עולם אנרכיסטית ושמאלנית. "זה נכון שפעילותם גורמת תסיסה ועניין, אבל בה-בעת היא משחקת לידיהם של בעלי ממון וגורמים מזהמים, המציגים את התנועה הירוקה כקיצונית ומסוכנת".

תמיר פרש לפני חמש שנים מתפקיד יו"ר אירגון חיים וסביבה, אבל לא נטש לגמרי את הפעילות. כיום הוא מנסה לקדם כינוס עולמי של פעילי אירגונים סביבתיים, אנשי רוח ואנשי דת, שיתקיים בישראל בעוד שנתיים.