פסקי דין בצל איומי נקמה

 עדויות של קורבנות פשיעה, ממחישות את עוצמת החרדה האופפת רבים בחברה הישראלית, נוכח אוזלת ידה של המדינה בהגנה על חייהם ועל רכושם. האויב הפנימי הפך לסכנה קיומית!

מאת יוסף תמיר (הארץ 2.8.1983)

העלייה התלולה בפשיעה בתקופות שפע כלכלי ורווחה, היא אות מבשר רעות. לא פחות מדאיגה ההתפלגות הקבוצתית בקרב אוכלוסיית הפושעים, והלקחים שניתן להפיק מתופעה זו. הגילויים האחרונים בתחום בעייתי זה, מצביעים על התפשטות מגיפה. לא קשה לדמיין מה עלול לקרות, אם מגיפה זו לא תיבלם בהקדם.

בהסתמך על השנתון הסטטיסטי 1982 ונתוני הפשיעה במחצית הראשונה של 1983, מתברר שמרבית הפושעים הם צעירים ילידי הארץ, בני 18-14. לפני עשר שנים בלבד התבררו בבתי-המשפט כ-278 אלף תיקים פליליים. אשתקד הוכפל מספרם. השנה חלה החמרה במצב: שיעור הפשיעה בגוש דן עלה ב-25% בהשוואה לאשתקד. מספר התיקים הפליליים שנפתחו ביפו, מגיע ל-115 לכל אלף נפש. בתל-אביב עומד המספר על 85 תיקים לאלף נפש. ברחבי המדינה עלתה הפשיעה בשיעור של 10 אחוזים.

מסתמן דימיון-מה בין הפשיעה בישראל לבין הנעשה מעבר לים. לפיכך, יש טעם ללמוד מוושינגטון על המאבק בסרטן האוכל בגוף החברה האמריקאית.

"משטר של טרור"

בנאום לאומה, באוקטובר 1982, הכריז נשיא ארצות-הברית, רונלד רייגן, על מלחמת חורמה בפשיעה. שום נשיא אמריקני לפניו לא הקדיש לבעיה זו מקום כה מרכזי במדיניות הפנים שלו. בנאום תיאר רייגן תמונה עגומה."הפושע בחוצות הערים, סוחר הסמים, איש כנופיית העולם התחתון, השוטר והפקיד המושחתים, מקיימים תת-תרבות משלהם. תרבות זו פורחת באקלים של היעדר משטר של חוק וסדר, בו נעזרים העבריינים זה בזה, מגוננים זה על זה ופוגעים בערכי היסוד של קיומנו".

זמן קצר קודם לכן חולל שופט בית-המשפט העליון האמריקני, וורן בורגר, סערה ציבורית, כשהגדיר את מצב הפשיעה בערי אמריקה כ"משטר של טרור". את החברה המשלימה עם נגע זה כינה "חברה אימפוטנטית". בורגר תבע לשים קץ להקלות המשפטיות המוגזמות מהן נהנים הפושעים על חשבון הציבור הסובל, וקבע כי "תקציב ההגנה על אזרחים הגונים, חשוב לא פחות מתקציב הפנטגון".

הנתונים שהוציאו את המימשל בוושינגטון משלוותו, מדברים בעד עצמם: ב-1982 גבה הפשע המשתולל את חייהם של 20 אלף אמריקנים. אחד מכל שלושה בתי-אב באמריקה נפגע מפעילות פלילית כזו או אחרת. הנזק הכספי נאמד ב-8.8 מיליארד דולר.

הסטטיסטיקה בישראל מבליעה את נתוני הפגיעה ברכוש, ביבולים חקלאיים, כלי רכב וכדומה. ברם, עדויות של קורבנות פשיעה, ממחישות את עוצמת החרדה האופפת קבוצות רחבות בחברה, נוכח אוזלת ידה של המדינה בהגנה על חייהם ועל רכושם.

מקובל אצלנו להפנות אצבע מאשימה כלפי המשטרה, ולהטיל עליה את האחריות למצב. זוהי גישה פשטנית. שורשי הפורענות נעוצים בריקבון החברתי ובהתערערות הפילוסופיה המטילה את האשם על הציבור ככלל, ולא על כל פרט. המסגרות הקיימות במדינות המערב למאבק בפשיעה, לוקות בהתייחסותן לעבריינים ולפושעים. הללו מכירים את נקודות התורפה, ומנצלים את חולשת המערכת השיפוטית כדי להפוך את חיי האזרחים לגיהנום.