הפשע המשתלם מכולם (עבירות נדלן)

בשווייץ הוצא צו הריסה לווילה מפוארת, בגלל חריגת בנייה של 14 סנטימטרים! בישראל, חריגות של עשרות ומאות מטרים הם עניין שבשיגרה. אלפי צווי הריסה אינם מבוצעים ועברייני הנדל"ן חוגגים

מאת יוסף תמיר ("הארץ", 2.1.1983)

אין לך פשע משתלם יותר מעסקי נדל"ן ובנייה בלתי-חוקית. הרווחים עצומים והסיכון, לפחות עד לאחרונה, נמוך. הציבור הרחב, שאינו מתעמק במשמעות ההרסנית של סוג פשיעה זה, מגלה יחס סלחני הגובל באדישות כלפי עברייני הנדל"ן. על רקע זה אפשר להבין את האירועים הקשים, שליוו את הריסת המבנה הבלתי-חוקי בכפר שלם, בדרום תל-אביב. מבנה זה הוקם על אדמת ציבור, תוך רמיסת חוקים עירוניים והתעלמות מכוונת מכל מה שמדיף חוק וסדר.

בעיני, בכל הנוגע להפרת חוק התיכנון והבנייה 1965 (והתיקונים שנוספו לו במרוצת השנים), אין הבדל בין קבלן ידוע המקים מלון פאר או בניין משרדים יוקרתי בלב העיר, לבין תושב קשה-יום המוסיף חדר לביתו הדל בפרברי הכרך, ללא קבלת אישורי בנייה כחוק. המשותף לשני המקרים הוא הניסיון לעשות רווח קל.

הפיתוי לעבור על החוק היה גדול, לפחות עד לשנים האחרונות, ברובו עקב העלמת העין של השילטונות. גם

בתי-המשפט ראו בעבירות אלו עניין של מה בכך. יצוין, כי תופעת הבנייה הלא-חוקית כמעט ואינה קיימת בעולם המערבי, שלא לדבר על המדינות הקומוניסטיות. שילטונות שווייץ הוציאו צו הריסה לווילה מפוארת, לאחר שגג הבניין חרג ב-14 סנטימטרים מהאישור שניתן.

הקפדה על בנייה כחוק הנה, בראש ובראשונה, הגנה על האזרח, אופי העיור, מניעת עומס מסוכן על השירותים, הגבלת צפיפות אוכלוסין, חזות הבניינים, טיב הסביבה ומעל הכל - על איכות החיים. במשך שנים לא הקפדנו על כללי הבנייה והתיכנון, ולכן רוב יישובי וערי הארץ נראים כפי שהם נראים. גוש דן הוא הדוגמה הנחרצת.

הבנייה הבלתי-חוקית מעשירה את העשירים ומאמללת את האומללים. בנייה באישון לילה על אדמת הלאום בדרום תל-אביב וביפו, לא תיתן מענה למצוקת הדיור. הפיתרון חייב להינתן על-ידי המדינה ולא בהשתלטות אלימה על קרקעות, תוך שימוש בנשק חם וקריאת תגר על שילטון החוק.

בשנות ה-70' נדונה הסוגיה הכאובה יותר מפעם אחת בוועדות הפנים ואיכות הסביבה, הוועדה לענייני ביקורת המדינה וכן במליאת הכנסת. אני עצמי העליתי את הנושא לדיון בפורומים פרלמנטריים שונים.

ב-1974 הביע נשיא בית-המשפט העליון, השופט שמעון אגרנט, את דעתו בנדון, באומרו כי "...שורש הרע באשר למצב הפרוע השורר בקשר להפרת חוקי הבנייה, הוא שאין מבצעים את צווי ההריסה הרבים שניתנו על-ידי

בתי-המשפט".

אלפי צווי הריסה היו לחוכא ואיטוללא. ביזיון בתי-המשפט הפך נורמה מסוכנת ומאיימת. בהתכתבות נוספת עם נשיא בית-המשפט העליון דאז, ביקשתי שיפעל להגברת מעורבות המערכת המשפטית בבלימת התוהו ובוהו בתחום הבנייה. בתשובתו, אישר השופט אגרנט שבתי-המשפט השונים מקלים בעונש, אך לא כך בית-המשפט העליון. "נתנו הוראות כיצד על בתי-המשפט בערכאה הראשונה לנהוג במקרים כאלה", ציין.

בקייץ 1977, לקראת סיום מושב הכנסת, העליתי את סוגיית הפרת החוק והסדר במדינה המאיימת על תקינות המשטר. הדגשתי את חולשת המוסדות השונים (ממשלה, רשויות מקומיות וכדומה) בכל הנוגע לאכיפה. לאחר דיון מעמיק בו נטלו חלק נציגי הממשלה (שרי המשפט והפנים), צמרת המשטרה, ראשי השילטון המקומי ואחרים, אושרו המלצות ונתקבלו מסקנות.

הכנסת קבעה עמדה חד-משמעית בנדון, שנוסחה בזו הלשון: "הכנסת תובעת שהממשלה והרשויות המקומיות וגופים ממלכתיים וציבוריים והעומדים בראשם, יבצעו בקפדנות וללא רתיעה את אכיפת חוקי המדינה וישמשו דוגמה ומופת לציבור הרחב בכיבוד החוק ובקיומו".

מה שעשתה עיריית תל-אביב ובראשה שלמה להט, ומה שביצעה המשטרה בפיקודו של ניצב אריה תורג'מן - הוא בדיוק מה שדרשה הכנסת מנושאי המשרות הללו. הציבור צריך להעריך את אי-רתיעתם מאיומים של פורקי עול, ביריונים ושולפי אקדחים. אלמלא פעלו כפי שפעלו, הייתי אומר שלהט ותורג'מן מעלו בתפקידם ובשליחותם הציבורית. לדאבוננו, רוב אנשי הממסד מתפשרים עם העבריינות. המחיר שכולנו משלמים על חוסר אונים זה, הוא יקר וכבד.