האויב הפנימי של החברה הישראלית

"יש מעט מאוד התבטאויות פוליטיות שהיטיבו לתאר את הסכנה המאיימת על איכות חיינו במוחשיות משכנעת, כפי שעשה תמיר בנאומו הענייני המתועד היטב, המאשים ויחד עם זאת האחראי והמאוזן"

כאשר 1000 מטוסי אויב, 3000 טנקים ורבע מיליון חיילים צרים על ישראל ומאיימים להכחידה, קשה לעורר תשומת-לב לאויב פנימי המאיים על שלומנו, על רווחתנו ועל איכות החיים שלנו בהווה. אבל מה לעשות, אויב פנימי כזה קיים. הוא מאיים יום-יום על סביבתנו המיידית. הוא מרעיל את האוויר לנשימה ואת מי השתייה, מזהם את הנחלים המעטים בארץ הצחיחה הזאת ואת אתר הנופש העיקרי שלנו - חופי הים התיכון. הוא משחית את נופיה היפים של הארץ עליה אנו נלחמים. מוזרה יותר, משום שהיא מסוכנת כל-כך, אדישותה הנמשכת של הצמרת הפוליטית לבעיות סביבתיות: מזיהום אוויר וזיהום חופים עד לתכנון אורבני.

חיים אנו בארץ קטנה, שמחצית אוכלוסייתה מצטופפת בגוש עירוני רצוף-צפוף אחד, מרחובות ועד חיפה. אבל הצמרת הפוליטית כמעט ואינה מתפנה לתת את דעתה על המסקנות הנובעות מעובדה יסודית זו. היא טרודה באירגון מלחמת המגן שלנו נגד הערבים.

זה טבעי ונכון, אבל אם לא נזהר, עלולים אנו לגלות ביום שיושג שלום עם הערבים, כי מתוך רשלנות והיסח-הדעת הורעו תנאי החיים הפיסיים שלנו בארץ הזאת בצורה כה קיצונית, שיהיה זה קשה, או לפחות מאוד בלתי נעים, לחיות פה. לפני השלום ולאחריו, הבעיה הגדולה שלנו תישאר זו: האם נכנע לסובב אותנו, או נחיה בשלום לא רק עם הערבים, אלא גם עם הסביבה? האם נתחיל בתיקון הנזק שגרמנו, שהננו גורמים, לאוויר שלנו, למימינו, לערינו, לנופינו, לחופינו?

בעיית הזיהום מטרידה כיום ארצות רבות. בארצות-הברית, גורע הזיהום מאיכות החיים בערים הגדולות ומעמיד בסימן שאלה את יתרונותיה החומריים של רמת חיים גבוהה. לא במקרה מסעירה הבעיה הסביבתית את האינטליגנציה האמריקאית, בייחוד את הנוער, כמעט כמו הפולמוס סביב מלחמת ווייטנאם. לא במקרה מכריזים שילטונות ארצות-הברית, כי בתחום זה שורר מצב חירום. לא במקרה הצהיר הנשיא ניכסון, כי הבעיה הסביבתית היא "הבעיה הגדולה של שנות ה-70".

האירופים פחות דרמטיים בהצהרותיהם, אם כי במקרים רבים עושים הם יותר מהאמריקאים למלחמה בפגע המאיים. בישראל, כמעט ואין מדברים ועדיין נעשה רק מעט מאוד. התחיקה מפוצלת או ארכאית. חוק בסיסי אחד על שם ד"ר שמעון כנוביץ, למניעת מפגעי זיהום אוויר ורעש - אינו מבוצע. הביסוהו בין היתר, נהגי הדיזלים, חברת נשר וחברת החשמל. חוק בסיסי אחר למניעת זיהום מי ים חופיים - מבוצע רק לסירוגין.

מזמן לזמן פורצות שערוריות קצרות. כך אירע זה לא כבר בראשון לציון, בעקבות הצחנה העולה מאגני החימצון הפתוחים של מפעל הביוב האזורי. השילטונות לא קראו לסדר את אותו בעל שררה יהיר, שהודיע לתושבי ראשון לציון כי עליהם "לסבול".

לאזרחים ולנפגעים אין למי לפנות. מחאותיהם מסוכלות על-ידי קבוצות לחץ רבות השפעה. טענותיהם נדחות

על-ידי תקציבאים צרי אופק. הקמת תחנת-הכוח רידינג ד' בלב אזור המגורים של תל-אביב חסכה כסף לחברת החשמל, אך ספק אם אי-פעם יהיו לתל-אביב האמצעים הכספיים העצומים לתיקון הנזק הסביבתי הקשה שייגרם כתוצאה מהפעלת התחנה.

הזנחה, חוסר תיכנון, אדישות

חיים אנו בכרך בעידן התעשייה המתפתחת, אך הפנקסנות נשארה כפרית. על כגון אלה אמר פרופ' הרולד ריצ'י, מגדולי המדענים במאה זו: "הזיהום הוא פשע המורכב מבורות וקמצנות".

חברי ממשלה שעמם מדברים על נושא זה, מגיבים בחיוך משועמם, רחום או חסוד - הכל לפי המקרה. בעשור האחרון לא היה שר אחד, שגילה יוזמה פעילה בעניין זה. בתירוץ של שעת חירום מועבר הנושא לטיפולה הכושל, הרשלני תדירות, של הפקידות המקצועית. יש הפוסלים את העיסוק באקולוגיה כאופנה. אבל אין כל ביטחון שאם תגווע אופנה זו, לא נינזק כולנו.

את מספר חברי הכנסת הרגישים לנושא, אפשר למנות על אצבעות יד אחת. אחד המעטים האלה הוא חבר הכנסת יוסף תמיר (גח"ל). העיתונות כמעט ולא שמה לב לנאומו בכנסת ב-3 ביוני 1970, שבו ביקש להעלות לסדר היום את "בעיית הזיהום הסביבתי בישראל וסכנותיו". איני בטוח אם חברי כנסת רבים שמו לב, שכן רק מעטים נכחו באולם המליאה בשעה שנשא מר תמיר את דבריו, וחבל. בהתבטאויות פוליטיות מעטות צוירה עד כה הסכנה המאיימת על איכות חיינו במוחשיות משכנעת כבנאומו הענייני, המתועד היטב, המאשים ויחד עם זאת האחראי והמאוזן.

מר תמיר נתן תיאור מקיף של הבעיות הכרוכות בזיהום הסביבה. הוא הזכיר לחברי הכנסת את ניסיונן המר של ארצות אחרות. עתה מצטערות הן על שהזניחו את העניין, כפי שישראל עושה זאת כיום. "בישראל הקטנה והמתועשת פחות מארצות רבות, מזדקרת סכנת זיהום האוויר והסביבה - מים, נהרות, אדמה, חופים ואוויר - לא פחות מאשר בארצות תעשייתיות מובהקות ומאוכלסות יותר. בשנים האחרונות הוחמר המצב ולא נעשה דבר לבלימת ההסלמה".

מר תמיר דיבר על מקרי הזיהום הנשנים בחופי אשקלון ואילת. הוא רואה בהן דוגמאות "כיצד אין לטפל במטרד המאיים על הנופים הימיים היפים שבארצנו". הוא הזכיר את "חורבנו של חוף תל-אביב וזיהומו הבקטריולוגי, המתפשט והמאיים על בריאות המתרחצים. זאת צרה נושנה. אף היא פרי הזנחה, חוסר תיכנון, אי-ראיית הנולד וסתם אדישות של השילטונות המקומיים והמרכזיים".

חבר הכנסת תמיר היה, כמדומני, היחיד שהסתייג לפני שנה וחצי ממסקנות ועדת הפנים ביחס למפעל הביוב בראשון לציון. היום ברור, כי הרוב בוועדת הפנים לא צדק, תמיר צדק. היום כבר ברור, כי לא קדם מחקר יסודי להקמת המפעל הגדול הזה. צינור הביוב לראשון לציון מוליך היום 3 מליון קוב שפכים בלבד. בצדק טען תמיר בנאומו בכנסת, כי אם כמות קטנה יחסית זו גורמת לתקלות הנוכחיות, " מה יקרה אם הצינור הזה יוליך את כל הכמות העצומה (המתוכננת)? חוששני שתושבי ראשון לציון ייאלצו לברוח מעירם".

בסוף 1966, המליצה ועדה משותפת של ועדות הפנים והשירותים, להקים "רשות ביקורת זיהום אוויר". ההחלטה, התאונן תמיר, נשארה על הנייר. שני חברי כנסת איצו את הרעיון והגישו הצעת חוק פרטית. הצעתם, אמר תמיר, מתגלגלת ממוסד למוסד ואינה זוכה לאישור.

הגוזמאות של שר הבריאות

בעוד חודשיים תתחיל בפעולתה תחנת-הכוח החדשה רידינג ד' בתל-אביב. חברת החשמל מרגיעה את הציבור. היא אומרת שתודות לארובה שגובהה 150 מטר, הזיהום בעוד שלושה חודשים יהיה פחות מזה של היום. מר תמיר הזכיר לכנסת, כי בעיר אמריקאית נחנכה זה לא כבר תחנת-כוח עם ארובה שגובהה 208 מטרים. "לפי חישובי המדענים היה בכך פיתרון... באה המציאות והפכה את חישובי הבונים על פניהם. מאות טונות של גז מרעיל וגופרית ניתכות על העיר. חוששני שדבר דומה צפוי לתל-אביב אחרי הפעלת רידינג ד'".

שר הבריאות, מר חיים גבתי, השיב על הצעתו לסדר-יום של מר תמיר, בהבעת הערכה על "התיאור המקיף של הבעיות". הוא לא הסכים עם ח"כ תמיר ש"במשרדי הממשלה אין הבנה ואין ערנות לבעיות אלה". גבתי ניסה להקל ראש בטענותיו של תמיר ביחס לרידינג ד', באומרו ש"בלי ייצור חשמל נחזור לאורח החיים הפרימיטיבי". האמנם זו הברירה? או שמא אפשר היה, אלו רק נתן מישהו דעתו לכך מבעוד מועד, למקם את רידינג ד' מחוץ לאזור עירוני מיושב בצפיפות?

מר גבתי המשיך ואמר, כי נשיא ארצות-הברית אכן העמיד את בעיית הזיהום הסביבתי בראש דאגותיו. אך, לדבריו, "גם בארצות-הברית טרם הגיעו לפיתרונות כלשהם". האמנם? חוששני שחסרה למר גבתי אינפורמציה בסיסית. לא יעלה היום על דעתה של עירייה נאורה בארצות-הברית או באירופה, לאשר הקמת תחנת-כוח ענקית בלב אזור מגורים.

תמוהה עוד יותר נראית תשובתו של שר הבריאות לטענותיו של תמיר, ביחס לאגני החימצון בראשון לציון.

"התוכנית הזאת", קבע השר, "הוכנה לאחר התייעצות עם כל מומחה שבעולם, מהמומחים הגדולים ובעלי השם, ובהתבסס על כל הניסיון שיש בעולם".

מר גבתי יכול היה להינזר מגוזמה זו. לפחות מאז הודעתו הפומבית של ד"ר גדליהו שלף, מהנדס התברואה הראשי של משרד הבריאות ('הארץ' 14.4.70): "יודעים אנו, כי בראשון לציון הוקם מפעל על-פי תוכנית ניסיונית ובלתי בדוקה די צרכה. יתר על כן, במלבורן שבאוסטרליה הוקם מפעל דומה, שנכשל".

את הכישלון האוסטרלי גילו בישראל רק לאחר מעשה. מהנדס התברואה הראשי של משרד הבריאות נשלח לאוסטרליה, רק לאחר שמפעל הביוב בראשון לציון החל לפעול. עם שובו אמר, כי בעתיד "לא ירשה" להקים בארץ מפעל ביוב דומה, ללא מחקר מוקדם נאות.